אנו מחכים למצוא בשירה מובן לדברים, אמת פנימית שתחבר בין חלקי המציאות, אור פנימי לחוויות שנראות חסות פשר. אבל יש שירה שרוצה לפרושׂ את הלא מובן, את כל הדברים האקראיים, את היציאה מסדר הזמנים, להעמיד בפנינו קרוסלה מטורפת של חוסר-ודאות וניכור.
יאיר בן חיים מנסה להציץ בחוסר אונים אל נסתרות העולם, והוא מוצא עצמו צועק ברבים את כל הזרות והלא מובן והיוצא מגדר הרגיל: בשלב מסוים הוא אף אומר, שהוא כותב לא משום שהוא מבטא את עצמו, אלא כאדם אחר:
"ביקשתי את ההבדל/ זאת אפשרות זמינה לכל בר דעת/ להיות מישהו אחר./ עכשיו יותר קל ונוח לי לבחור/ להשתגע באמצע היום/ ולזנוח את הדעת לאנחות" - שיר שנמצא על גב הכריכה.
שירתו של יאיר בן חיים אינה מנסה למצוא מרגוע לחיבוטי הנפש באמצעות אמירות כוללות או באמצעות הארה תבונית. יאיר בן חיים בורא מיתוס חדש, מתוך שלל אביזרים פרטיים של המציאות הכאוטית - וכאן הוא רוצה שנמצא ראי לנפש האדם.
מימים ימימה, חשבנו שעיני הרנטגן של המשוררים מיטיבות לתת משמעות לדברים, מבט פואטי שבורר את חלקי המציאות, שנותן מסגרת מחברת, שמנסח עיקרון מוביל גם למציאות כאוטית.
בשיריו תלוי המשורר בין שמים לארץ, ואף מתקשר להתחבר לֶעָבר או לזיכּרון. ממילא קשה לו אפילו להתגעגע:
"לוּ היה לי לְמָה להתגעגע/
הייתי מצמיד אליו את קולר הזיכרון
שיחקוק בי רגעים שכּדאי לי לחזור אליהם
ולחוותם חזור והלוך/
כבר שנים אני מחפש את הגעגוע הזה
שיחבר אותי אל מה שנשכּח מדעתי
על לא עוול" - עמוד 32.
לרגעים אנו שואלים את עצמנו, כיצד אפשר לחיות בסבך של מציאות שאינה מחוברת לזיכרון או לגעגוע, ואנו מתקשים למצוא תשובה. השירה עצמה לא באה לעזור לנו להבין, היא פשוט מטלטלת אותנו לקצה השולי של הסקאלה, לעמדות הנידחות, שם הכול מעורפל, שם אין תשובות לשאלות.
"אני משנן ואומר,
אומר בקול רם:
הדברים הברורים נמצאים תמיד ליד הקצֶה של הקושי,
האכזבה מאירה פניה משִׂמחה
מזדכָּה על ניצחון חומדת לבאות
ואני רואה מהצד בבירוּר
אור מבהיק
מְחיֶה קצוות" - עמוד 33.
בעולם הזה יש חיים של ממש לאנדרלמוסיה: לא למציאות הרגילה ולא לדברים הברורים, רק לאזורים הנידחים שנמצאים בקצוות. האור המבהיק הוא נחלת המציאות השולית, ההוויה של החלכאים והלא מבינים.
בעולם כזה אין אפשרות לאמונה לחזק את האדם מול המציאות הכאוטית, שכן המציאות השבורה והמעורערת היא תכלית הכול, היא עיקר ההוויה:
"כל יום גונבים לי
את אלוהים
מחדש"
וכך אין מקום לזמן למצוא לו מקום, ולכן בהמשך:
"ההיסטוריה מתקלפת מתודעתי
מתפזרת בקלות במרחבי החופש" - עמוד 59.
שיריו של יאיר בן חיים נותנים בימה לערעור ולטשטוש: הם מטלטלים אותנו אחר מאבקים בין אדם לעצמו, בין אדם לעולם, בין אדם לכוחות חזקים ממנו. שירתו של בן חיים היא ניסיון לתת לשירה לבטא את כל הסופות והרוחות, שכן היא זו שיכולה בכוחה להכיל את כל השברים.
העולם שבור ומנופץ, ואין כל ניסיון לאחות את חלקיו, יש רק ניסיון לבנות שירה שתכיל את כל תהליכי הנפש המרוסקת. מבחינה זו, אפשר אולי לומר, שהשלם על כל שבריו, יוצר תודעה שירית, שתחזיק את הכול. גם את הדחפים לפירוק ולריסוק ולהרס.
מה פלא שבשירים רבים אנו חשים את המאבק של המילים לצייר מציאות בין שפיות לשיגעון, בין כוחות אור לכוחות חושך, בין הקבוע לבין הזמני.
"עד להודעה חדשה אני כאן
בין השעות בין הערביים
מספר לעצמי שאוטוטו יעודכן
חוש החיים שנקלע בעצלתיים"
ובהמשך יש אפילו ניסיון לתת לנו מעין הארה כיצד להתגבר על מציאות כה מטורפת ומייאשת:
"ייאוש הימים שנגלה
יפוזר לאלתר בין ערביים" - עמוד 51.
לא לרכז דברים, לא להתמקד, הפיזור הוא הממש, הפיזור והערפל הם מהות היקום. מציאות של דמדומים, בין ערביים.
אם ציפיתם למובן רוחני כולל, אל לכם לצפות לכך. עלינו להתרגל להחזיק מעמד מול שלל הניגודים המטריפים את המציאות:
זה הזֶה הזֶה שכולם מייחלים לו
לארוג את הנוסחה המהודקת
להציב את האמירה בחזקת הכלל בדרך הנכונה
להכיל בתוך המילים את הסצנה כולל התפאורה
לכוון את הזרקור על מילות מפתח
ולטשטש עכבות שווא".
אין טיוח, אין מריחה, אל תצפו להגדרות מדויקות וחד-משמעיות. זה המונח: "הזה הזה". לא הייתה ולא תהיה "נוסחה מהודקת" או "דרך נכונה". אין הוא מסתיר "עקבות שווא" שכן המציאות נשלטת על-ידי "עכבות שווא". מסלול העולם אינו מחובר למנגנון שבנוי על סדר ועל עקבות ברורים. צריך לקבל את הקיים ולא לחפש את המנוחה שמֵעבר למוּבן ולפֵּשר.
"אליי, זה יסופר ולא ייאמן
זה מדהים ואני כמו משוגע
אלליי זה נפלא ואומר אמן
ומותר לי לא להירגע" - עמוד 36.
שיריו של יאיר בן חיים מקבלים את חוסר האונים בהשלמה. אין הם מחפשים, אפוא, תורת חיים, צופן חד-משמעי. הם חגים בקרוסלה דוהרת של צופן אקראי שמתחבר לצופן אקראי, וכך הלאה. מאחוריהם אין דבר. הלא כלום הוא הדבר האמיתי. צריך לדעת להכיל אותו, ליצור מתוכו, להחזיק מעמד בתוך התוהו ובוהו הפנימי, החיצוני, העולמי.להסתגל לאי היכולת להאיר את המציאות המעוותת, לחיות בחושך בפיכחון מלא.
כבר רבות נכתב על הספרות הפוסט מודרניסטית. היטיב לנתח תופעות אלה בספרות ובשירה פרופסור הלל ברזל בשני הכרכים של מחקרו "המאה החצויה". ברזל חושף את השינוי שעובר עולם הספרות: המהפכים החברתיים והטכנולוגיים, קטסטרופה קוסמית, המציאות מאבדת מוודאותה, קמה מציאות שלא הייתה בעבר. באופן דומה הכתיבה של בן חיים חושפת תהליכי רגש שיש בהם אובדן שליטה וניכור. המציאות המעורערת חסרת מנוח, והחוויות כמו תלויות על בלימה, מתחברות וניתקות ממציאות רחוקה מהן, בלתי תלויה בהם. תוהו ובוהו וחושך. האם נותרה זהות לכותב? מה זהותו?
"חושך מלווה אותי בתוך הקיים" - כך הוא קובע בהשלמה ברורה, עמוד 37. מה פלא שמצאנו באחד השירים שצוטטו לעיל, אובדן זהות, הסכמה להפוך למישהו אחר. הרי לכם שורות שייתנו סיום לסקירה זו, וינסו לתמצת לנו מה הכוח של כתיבה באומץ על מציאות שאינה מאפשרת לכל החלקים המרוסקים להפוך לשלם:
"מלחמת קיום
לא יוצאת אל האור
רק מסתתרת
בין הקורבנות" - עמוד 85