הרתעה הינה הנדבך הראשון של תורת הביטחון הישראלית. היא כשלה, כנראה, בכל מלחמותינו - פרט למלחמת סיני (אוקטובר 1956) ולמערכת שלום הגליל (יוני 1982), שהיו מלחמות יזומות - ולא רק במלחמותינו בטרור.
הרתעה הינה מושג חמקמק, שכן גם כשיש לך מודיעין, אינך יכול לדעת מדוע אין האויב פועל - האם הוא חושש ממך (ההרתעה פועלת) או שמא מלכתחילה לא חשב להתקיפך כלל? כלומר, אפשר להגיד על הרתעה, שהיא ניכרת יותר בחסרונה.
יתר כל כן, להרתעה יש תוחלת (אורך-חיים) קצרה ביותר, ותפוגתה מהירה. כלומר, אלו מאמצים יקרים מאוד מבחינת עלות-תועלת, שדורשים חידוש ורענון מתמידים. צריך לזכור, כי הרתעה אינה מעשה חד-פעמי, אלא מדיניות ארוכת-טווח, הדורשת פעולות רבות והעברה מתמדת של מסרים לבדיקת הצד השני, שצריך להשתכנע, שלא כדאי לט להעז. זו אינה פעולה חד-צדדית (לינרית), אלא מערכת דינמית של פעולות ושל תגובות. לכן, אין להסתפק במעשה חד-פעמי של הרתעה, ואין משנה מה היקפו ומה עוצמתו.
הרתעה פועלת בהרבה מישורים. החשש מעונש חשוב בהם. העונש יכול להיות פיזי ("מכה", "כאב") או רגשי ("פגיעה בכבוד"). תומאס שלינג האמריקני (שזכה בפרס נובל לכלכלה עם ישראל אומן בשנת 2005) הציע בשנות ה-60 המוקדמות, שכדי להצליח, צריכה הרתעה להתבסס על עונש בלתי-סביר. רק כשהמאזן יצביע על כך, שהמבצ̤ע ייענש בחומרה - לא רק בחיסולו - הוא יירתע.