הסערה סביב דברי ראש הממשלה בעניין תשומתו המדרבנת של המופתי של ירושלים לגיבוש "הפתרון הסופי" - התוכנית הסדורה של הנאצים להשמדת היהודים, שהתקבלה בוועידת ואנזה ב-20 ינואר 1942, הקימה עליו ביקורת נוקבת הן מצד היסטוריונים והן מצד גורמים פוליטיים.
גם אם הייתה במקרה זה מעידה מסוימת וייתכן גם טעות בשיקול דעת בהיבט העיתוי, ערב נסיעה רשמית לגרמניה, הרי שה"עליהום" מקיר לקיר כמעט נגד ראש הממשלה, מרחיק לכת עד כדי האשמתו ב"טיהורו" של היטלר מהאחריות לשואת היהודים. על כך אין אלא לומר כי המדובר בסוג של צביעיות מרושעת, העושה שימוש ציני ומזיק ב"הרמה להנחתה" בלתי מוצלחת של נתניהו.
ההיסטוריה רחוקה מלהחשב בבחינת מדע מדויק, ורבים המקרים שבהם קיימות אסמכתאות קלושות שיש בהן כדי לעגן תיזות מחקריות של היסטוריונים. דא עקא, פגישת הפיסגה בין הפיהרר לבין המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני בברלין ב-28 נוב' 1941, היא עובדה מוצקה וממוסמכת, שאף זכתה לכיסוי עיתונאי, גם אם באיחור של כ-10 ימים.
ככל הידוע טרם נחשף פרוטוקול המפגש, למעט רישום שכותרתו "סיכום פגישה" (minutes of meeting), בחתימת מי שהזדהה בשם שמידט. האם הסיכום מייצג במלוא מאת האחוזים את מהלך הפגישה ותכניה, האם בוצעה עריכה יזומה בתוכן המסמך מתוך מגמה "לעגל פינות" או מטעמי רגישות של מי מהצדדים? - סימני שאלה מעין אלה מן הדין שיעלו כהיתכנות ולו בשל הכרונולוגיה של הארועים, קרי, פגישת היטלר-חוסייני (סוף נובמבר 1941) וההחלטה על הפתרון הסופי (20 ינואר 1942). צודקים ההיסטוריונים כי השמדת היהודים החלה זמן ניכר טרם "ועידת ואנזה", אולם עצם הצורך בהחלטה פורמלית וסדורה למימוש "הפתרון הסופי" אומרת דרשני.
דבר אחד ברור ואין לגביו מחלוקת, לחא'ג אמין אל חוסייני הייתה "קופת שרצים" של ממש במעורבות פעילה בעידוד ודרבון הנאצים לבצע מהלכים שתכליתם סיכול הגעת יהודים לפלשתינה, ובמשמע, להמשיך במהלכי ההשמדה. כה נחרץ היה המופתי בעניין זה, עד כדי כך שפעל אצל שלטונות הונגריה (28 יוני 1943) במטרה לשכנעם להעביר את 400,000 יהודיה אל אדמת פולין ובלבד שלא יימלטו לפלשתינה. בכך חרץ למעשה את גורלם לשמד. קיימות גם עדויות מוסמכות, גם ממהלך משפט אייכמן, המצביעות על הקשר ההדוק ששרר בין המופתי הגדול לבין
אדולף אייכמן, ובכלל זה הטענה כי הטיף באזני אייכמן כל העת לרעיון של השמדת היהודים. דברים אלה צוטטו ע"י העד שטיינר ששעעם מפי Dieter Wisliceny שהיה נציגו של אייכמן בברטיסלבה.
פעילותו הנמרצת להכנת הקרקע במזרח התיכון לקראת הניצחון הנאצי כללה גם גיוס נתינים ערביים למיליציות פרו-נאציות, מתוך הנחה שמהלכיו יניבו לו תשואות הן במישור האישי והן במישור הלאומי.
המופתי ייחל לתבוסת בריטניה ובנות הברית תוך שהוא מבהיר פעם אחר פעם כי מדינות ערב מאוחדות בגישתן העויינת את בריטניה ואת היהודים. בהקשר זה, מגעיו עם סגנו של היטלר ריבנטרופ (נובמבר 1941) נועדו להניע תהליך שהיה אמור לבטל מן היסוד את תוקפה של הצהרת בלפור שהבטיחה בית לאומי ליהודים בפלשתינה.
העובדה שחאג' אמין אל חוסייני נחשב למייסד התנועה הלאומית של ערביי פלשתינה, הפך למושא להערצה בקרב העם הפלשתיני ומקומו נחרת כגיבור לאומי היסטורי, יש בה כדי להעלות מחשבות קודרות באשר למורשת של הצד הפלשתיני, לאופק של פתרון מדיני ולאשלייה של סיום הסכסוך.
אשר על כן, דברי ראש הממשלה, על-אף ההסחפות שלא מדעת, יש בהם כדי להציף בעיני הציבור הרחב בארץ ודעת הקהל ומעצבי המדיניות בעולם, פן פחות ידוע בהיסטוריה של המזרח התיכון, בבחינת "דע עם מי יש לנו עסק".
הזדעקותם של גורמי שמאל ישראלים בגיבוי של היסטוריונים מקובעים בדעתם, אינה אפוא רק משום רפלקס מותנה לכל התבטאות של נתניהו, אלא בעיקר חוסר הנכונות להביט מעבר לקצה החוטם בהתייחס לעובדות היסוד של הסכסוך הישראלי פלשתיני.
באותה נימה בדיוק ניתן להתייחס לזריזות שגילו שלטונות גרמניה בהצהרה כי האחריות לשואה רובצת כולה על המשטר של גרמניה הנאצית; משל אמרו....אל תבלבלו לנו את המוח עם הצד השני של המטבע, איננו חפצים לבחוש בביצה זו.
פרדוקסאלית, להתבטאותו של ראש הממשלה עשויה להיות תרומה מדרבנת בפן החינוכי, מעצם העצמת משקלו של הממד ההיסטורי המפנה זרקור אל תולדות המאבק הציוני על כינון בית לאומי ליהודים בארצם, באופן העשוי לטלטל את אשליית הפתרון המדיני בכל מחיר.