"לפני 25 שנים נפגשו נשיא ארצות הברית וראש ממשלת ישראל, לינדון ג'ונסון שאל אז את לוי אשכול: אדוני ראש ה
ממשלה, איזו מדינת ישראל אתה רוצה? היום, 46 שנים אחרי הקמת המדינה, 26 שנים אחרי מלחמת ששת הימים, אולי הגיע הזמן להשיב על השאלה הזו: איזו מדינת ישראל אנחנו רוצים ?" - (ראש הממשלה ושר הביטחון,
יצחק רבין ז"ל, בראיון לתקשורת בשנת 1993).
מדינת ישראל של שנת 2015, היא עדיין מדינה חזקה. כלומר, מבחינה צבאית, ומקרו כלכלית, ישראל נחשבת מעצמה אזורית. מערכות אקדמיה, מדע, רפואה, הייטק וסייבר מפותחות ומתפתחות.
לכאורה, מצב אופטימלי לחלוטין. רק מה? כשמסתכלים ובוחנים את התמונה בצורב עמוקה יותר, מבינים שני דברים עצובים:
ראש ממשלה בישראל, לא מנהל ולא מעורב בצורה ישירה בכלכלת המדינה. ראש הממשלה, כן אחראי להאופי הכלכלי של המדינה, ואת הדרך לשמירה והתקדמות כלכלית.
כך גם מבחינה צבאית.
צה"ל אינו מנוהל בצורה ישירה על-ידי ראש הממשלה, אלא הרמטכ"ל.
בשנת 1993, ישראל נמצאה בתהליך של משבר כלכלי. צמיחת המשק צנחה, והאבטלה עלתה. ראש הממשלה, יצחק רבין שהבין את הקשר ההדוק שיש בין כלכלה לשלום מדיני, ובין שלום מדיני להתפתחות החברה הישראלית, החליט ליטול יוזמה ולחתום על הסכמי אוסלו.
מסתבר שלא הכל שחור משחור, בנוגע להסכמים אלו.
נכון, אין עדיין סימנים לשלום מדיני בין ישראל לפלשתינים. ספק אם יהיו כאלה בדור הנוכחי ?! אך בדיעבד, דווקא התמונה הכלכלית של הסכמי אוסלו, מעידה על כך שהמצב הכלכלי של ישראל השתפר בצורה מהפכנית.
הצמיחה עלתה, האבטלה ירדה. המגמה של רבין הציבה סדרי עדיפות בהן מיליארדים של ש"ח, שנועדו לתקצוב התנחלויות באיו"ש ובחבל עזה על-ידי ממשלות בראשות הליכוד, נותבו להשקעות בחינוך, בפריפריות, בכבישים, ובמערכות סוציאליות.
נוצרה מגמה היוצרת מהלכים של מדינת רווחה, לצד פתיחת המשק לתחרות במקומות הנכונים. בגליל ובנגב, הפכה הממשלה לגורם המחזק את תשתיות הכלכלה באזורים אלו.
הסכם אוסלו הביא את מדינת ישראל מבחינה כלכלית, להפוך ממדינה הנתמכת ונשענת בין היתר על כלכלה יהודית בינלאומית, וכספי סיוע אמריקנים, למדינה שבה חברות מותג ענקיות נכנסו להשקעה בה (מקדונלדס לדוגמה).
ההשקעות של החברות הבינלאומיות, זינקו והציפו את המשק הישראלי עד לרמתו הנוכחית.
כאשר נבחר בינימין נתניהו ב-1996, לכהן כראש הממשלה. התקווה כי הצלחת ההסכמים, יניבו שיתוף פעולה כלכלי אזורי נגוזו, ככל שהפעילות המדינית בין ישראל לפלשתינים, הלכה והצטמצמה עד לרמה של חוסר אמון הדדי מוחלט. למרות זאת, החברות שכן השקיעו בישראל הלכו והתרחבו, וכמו-כן בתהליך הגלובלי הרחיבו את פעילותן בישראל.
ההייטק הישראלי הלך והתפתח, ומשך איתו לישראל חברות כמו אינטל, שיצרו בועה שהלכה והתרחבה עד לרמה בה גם הפערים החברתיים, הלכו והתרחבו וזאת ללא כל ניסיון של מדיניות צמצום פערים אלו, מצידן של הממשלות שכיהנו אחרי ממשלת רבין.
מבחינה צבאית, פרט להיותו בעל ניסיון כאחד ממנהיגי דור המייסדים של מדינת ישראל, כרמטכ"ל ואדריכל ההכרעה המוחצת של צה"ל במלחמת ששת הימים, מהות מדיניותו האחראית כלפי הצבא, ככל הנראה כפי שהוא ראה אותה, משתקפת בנאום אותו נשא רה"מ רבין, בטקס סיום של בוגרי ביה"ס לפיקוד ומטה של צה"ל בשנת 1992, בנאומו התייחס רבין לנושא כאוב מבחינתו, הוא טען שלנושא זה יש שם פרטי ושם משפחה, צירוף המילים "יהיה בסדר". רבין התייחס לזה, שמילים אלו שגורות מדי יום בחיי היום יום של מדינת ישראל, וזהו דבר בלתי נסבל מכיוון שמאחורי מילים אלו, מסתתר בד"כ כל מה שלא בסדר.
מבחינתו של רבין, היה עניין זה סימן לחוסר אחריות קולקטיבית ברבים מתחומי החיים. סימן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, ולבטלנות שישנה. זוהי אווירת 'החפיף', שהפכה לטענתו נחלת רבים בציבור הישראלי ולאו-דווקא בצה"ל.
נראה שיצחק רבין, ראה בצה"ל יותר מקריירה. רבין עשה רושם שצה"ל היווה עבורו, חלק אינטגרלי מערכיו החשובים. באותו נאום הגדיר את השירות בצה"ל לקראת שנות האלפיים, כארגון התובע מן המשרתים בו, שורה ארוכה של תכונות וכישורים אשר מייחדים את חייליו, מקבוצות אחרות ורבות בחברה הישראלית.
המסר שהעביר כמי שרואה בחיילים בכלל ובפרט בקצינים, קבוצת איכות אשר מדינה שלמה נשענת על כתפיה ויודעת שביטחונה תמיד נמצא בידיים הטובות ביותר.
נראה שבעשרים השנים האחרונות מאז רצח רבין, חוץ ממנהיגותו של ראש הממשלה,
אריאל שרון שגם הוא מדור המייסדים, ושהוביל אף הוא מהלכים חשובים בהיסטוריה הישראלית, אין מנהיג אמיתי וערכי למדינת ישראל. ראש הממשלה,
אהוד אולמרט אומנם ניהל את המדינה בצורה מנהיגותית פחות או יותר ראויה, אך פרשות השחיתות העיבו על מנהיגותו בצורה הדרמטית ביותר, שגזרה בפעם הראשונה בתולדות המדינה, עונש מאסר בפועל על ראש ממשלה.
ושוב המסקנה ברורה, אבדה המנהיגות, אבדו הערכים. כאשר לחברה כלשהי, אין מנהיגות אמיתית וערכית, הסיאוב, השחיתות, חוסר הסולידריות, מחלחלים אליה.
כאשר החינוך הערכי, הוא כבר לא בסדר ראש העדיפויות, וסדר היום של חלק לא מבוטל מהחברה בישראל רווי מתחים, תחרות, עומס ומשברים, קיימת נטייה למצבים מכלילים, סטיגמות, תחרותיות מקצינה, והרבה פחות סולידריות.
החברה הישראלית עשרים שנים לאחר הרצח, במקום ללמוד להיות סובלנית יותר, היא חברה מוקצנת יותר, אלימה יותר, גזענית יותר.
אין בממשלה הנוכחית, דמות מנווטת.
במצב שבו, ח"כ כמו
יאיר לפיד מתפקד למעשה כשר חוץ במשרה מלאה, נוסע ומבצע הסברה ישראלית ומייצג את ישראל בתקשורת הזרה, זה אומר שסדר העדיפויות הערכי של הממשלה הנוכחית שואף לתחתית הרמה.
רצח רבין, מלבד מס' מצומצם של טקסים ממלכתיים רשמיים, העברת נושא הרצח בשיעורי חברה בבתי הספר ותנועות הנוער הציוניות, ויחד עם עוד כמה תוכניות טלוויזיה זניחות וחסרות רייטינג, אינו מקבל ככל שעובר הזמן, את המקום החשוב והראוי לו בחברה הישראלית.
חלק גדול מהחברה המזדהה עם הימין הישראלי, מתנערת מאחריות ומתנכרת לרצח. ההסתה והשיח האלים ברשתות החברתיות, מתנהלים באופן קיצוני, והקולות השפויים והמתונים בחברה, הולכים ומתמעטים.
באבדן הערכיות והשפיות, תוצאות המגיעות לידי כך שראש הממשלה של מדינת ישראל, מעוות נושא היסטורי רגיש לעם ישראל, כמו השואה לטובת מיתוס פוליטי. כאשר שר החינוך של מדינת ישראל, מסתובב עם אקדח (גם אם זה רק להגנה עצמית כמובן), כאשר יהודים דוקרים יהודים אחרים, רק בגלל איך שהם נראים.
שוב מגיעים למסקנה ברורה, אבדה המנהיגות, אבדו הערכים.
בכדי להבין מה קרה בעצם למורשת רבין, צריך להבין בכלל בכלל ממה מורכבת מורשת זו?
מורשתו של יצחק רבין ז"ל, אינה מסובכת. היא די ברורה, והיא גם הסיבה החד-משמעית לכך שנרצח. מרבית חיוו, יצחק רבין שירת את מדינת ישראל מעמדה צבאית, וכמגן העם והמולדת. כמו שבמרבית חיוו, שאב את המורשת הציונית והערכית של דור המייסדים, כך גם בשנות כהונתו השנייה כראש ממשלת ישראל, החליט להגשים חזון ציוני קשה ומכריע, דרך שבבסיסה מהווה חיזוק לתודעה של היהדות הארץ ישראלית, כחברה מתוקנת במדינה דמוקרטית שאינה נמצאת בחרדה לצביונה הלאומי.
מדינה ציונית, בטוחה בגבולותיה הברורים המתמודדת בצורה ערכית, אסטרטגית, אחראית ושקולה עם זיקה לאומית של בני הארץ הערבים.
מורשת רבין, היא הכוח, הסבלנות, והרצון להבין, להפנים, ולדעת שהמדינה הדמוקרטית של העם היהודי, נמצאת בארץ ישראל כחלק אינטגרלי ומעשי המסוגל לפתור כל רדיפה אתנית כלפי יהודים, ומשמשת כמקלט עבורם, היא אינה עוד סוג של גלות חסרת ערך, המשמשת לצרכים אגואיסטיים.
מדינה שאינה חוששת ומסתגרת מאויביה, אלא מנסה בכל דרך לפתור את בעיותיה מולם לטובת אזרחיה. מדינת שלום, אשר המפלט האחרון ביותר שלה, היא מלחמה חסרת ברירה.
עשרים שנים לאחר הרצח, ונראה שמורשת רבין נעקרה ביסודיות על-ידי הממשלה הנוכחית בפרט ובכלל, כל התנהלות ממשלה שעקרה מהיסוד את ערכי המנהיגות הציונית, והחליפה אותם בפוליטיקה משמרת שלטון.
שלושה כדורי אקדח, לא רצחו רק את יצחק רבין ז"ל. הם פגעו גם פגיעה אנושה, בשלושה דברים עיקריים שמעצבים מדינה מתוקנת.
אבדה הדרך, אבדה המנהיגות ואבדו הערכים.