אנו משיקים היום את ספרה של אניטה שפירא, תיעוד ספרותי מרתק לדמותו של דוד בן-גוריון. השאלה הראשונה שאנו שואלים את עצמנו: האם ביוגרפיה היא מחקר או סיפור חיים? הסיפורים, שאניטה שפירא מעלה באמצעות ביוגרפיות, מעידים על שליטתה בכתיבה, על היכולת להפוך כתיבת קורות לספרות של ממש. אל נשכח, על ביוגרפיות מקבלים גם פרס נובל לספרות. ומעבר לכך, הביוגרפיות שלה הן חתיכת היסטוריה! מי שכותב ביוגרפיה אינו רק כותב ומלקט מצבים ומסכם אותם. כתיבת ביוגרפיה היא מארג מורכב שיש בו שילוב של תעודה וספרות. זה הרבה מעבר למותחן רגיל, שכן כאן מדובר בימים הרי גורל, בדמות מעצבת היסטוריה. הקריאה מחזירה אותנו להלכי רוח של תקופה, להדים סוערים מימים אחרים, לדילמות נוקבות שיש להן השלכות גם על חיינו היום: במהלך הקריאה והכתיבה עולות שאלות מרתקות ומותחות - שאלות בסגנון הדֶלת המסתובֶבת, מה היה קורה אילו. כך עשה צ'רצ'יל כשכתב את סיפור מלחמת העולם השנייה. תחושות כאלה עולות גם למקרא הביוגרפיה של בן-גוריון - לאורך הספר אנו שואלים עצמנו, מה היה אילו נשמענו לכל התחזיות של דוד בן-גוריון, אילו ידענו לִשְׁעות לכל עצותיו, אילו התייחסנו ביתר רצינות לתסריטים שצייר בנוגע לעתידנו. וכמובן שאלת השאלות, האם עמידתו ליד ההגה ברגע המכריע לפני ההכרזה, שינתה את פני ההיסטוריה. לרגעים, אנו חשים בעקבות הביוגרפיה, שאכן האיש בן-גוריון הרחיק ראות, ואולי לא השכלנו לקרוא את כל האותות, שהאיש היטיב לתפוס בכישרון לפני כולנו. אניטה שפירא ידעה, שלפניה מלאכה לא קלה, והיא מעידה בריש גלי, כי בן-גוריון היה "אדם שלא נטה לחשוף את חיי הנפש שלו". אניטה, למרות הכול, לא ברחה מן המשימה, ובכתיבתה אנו למדים, עד כמה הפכה עולמות כדי לחשוף את האיש ואת צפונותיו - ובד בבד לצייר לנו מה היו תווי המנהיגות שלו ברגעי האמת הגורליים ביותר. כחוקרת אמיתית, היא חבה את החוב כלפי הקוראים, ואין היא חוששת להרהר, האם היו טעויות לאורך הדרך, האם היו לאיש חסרונות. לרגעים אנו נסחפים אחריה לאותן שנים קשות, לזמני המבחן של המנהיגות היהודית, ומדובר בשנים 1953-1942. אלה הימים שבהם חברו להן, שואה ותקומה בצורה מדהימה, זמנים קשים שבהם היינו חייבים כעם לחוות את הצער לנוכח ממדיה הנוראיים של הטרגדיה היהודית. הסיפור של אניטה מלמד אותנו עד כמה השכיל בן-גוריון לחזות את ההתפתחויות לעתיד, כיצד ידע לממש אותן הזדמנויות חד-פעמיות להגשמת חזון המדינה העברית. ראוי לכולנו ללמוד כיצד מנהיג יחיד בדורו מתווה דרכים ללכד את העם, לממש את כל כוחותיו למען הקמת מדינה. הכתיבה המרתקת חושפת כיצד מקבל מנהיג החלטות קשות בשעות מבחן. אניטה שפירא מנוסה בכתיבת ביוגרפיות, ויש לה כישרון ספרותי לברור את החלקים המרכזיים בחייו של בן-גוריון, לדעת להפוך את האירועים והשיח סביבם, למרקחת מילים שיוצרת דמות, שיוצרת דרמה, לרקום גידים מכּל מה שהאירועים מַגידים... אנו חשים את הדֵי התקופה, את רחש המאורעות, ואנו רואים במרכּז המעגלים המצטלבים זה בזה את האיש דוד בן-גוריון. אניטה הִפְנימה בצורה עמוקה וקלאסית את משמעות אמנות הביוגרפיה: בּיו - חיים, גרָפיה - כתיבה - זה אומר: כתיבת חיים של אדם. לפנינו דרמה, המסך עולה, ואנו בעקבותיה במעבר המותח ממערכה למערכה. אכן מדובר מצד אחד בתיעוד, ומצד שני בספרות ביוגרפית, שיודעת להחיות את כל הפרטים הקטנים. אניטה שפירא בנתה ביוגרפיה שאינה רק סיפור האדם שבו היא עוסקת, אלא ביוגרפיה שמאירה את התפאורה לסיפור החיים, פרישת המתרחש מסביב, התקופה, הדילמות. ממש שיבה במנהרת הזמן. לרגע לא חדלה לנקֵר בנו השאלה המסקרנת, שאלת מיליון הדולר: שאלת חיבתו של הביוגרף לגיבור שלו. כאן ראוי להביא את דבריה שלה, כאשר ניסתה להסביר את משמעות הז'אנר הזה של כתיבת ביוגרפיות: "ביוגרפיה נדרשת למצוא שיווי משקל בין אמפתיה לביקורת: בלי אמפתיה יש חשש לביוגרפיה מרושעת וצינית שעושה עוול למושא שלה. בלי ביקורת היא תגלוש להגיוגרפיה, שיר הלל בלתי אמין הגורם לניכורו של הקורא". הספר שובה את הלב, קולח, סוחף אותנו לתקופה עשירה ודרמטית, והכול בַּמידה הנכונה. בביוגרפיה הזו הכול אכן מאוזן, אין תחושה של עומֶס פרטים, ואיננו חשים, שקיבלנו עיסת שמָרים שלא תפחה. בביוגרפיה שכתבה אניטה קיבלנו עוגה למופת. אייל שני ממאסטר שף לבטח יאשר זאת. בתיאבון.