מאות בשנים חי עמנו בגלות. הוא קונן קינות כמו "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו" ונשא תפילות כמו "ותחזינה עינינו בשובך לציון" ועוד רבות אחרות. התפילות והקינות לא החזירו את העם לציון. רק כאשר קם מיעוט (התנועה הציונית), עשה מעשה, והוביל למהפכה בגישה: לא עוד עיסוק בעבר אלא בניית עתיד - זכינו בעצמאות מחודשת אחרי 2000 שנים.
קינות ובכי מעולם לא היו כלי לביצוע מדיניות. הפליא לתאר זאת
יצחק רבין שבאחד העימותים הפנים
מפלגתיים שנטל בהם חלק פעיל אמר: "בבכיינות לא בונים מנהיגות". אמר וצדק.
דווקא, בימים אלו, בהם מציינים את יום השנה לרצח ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, חובה על מפלגת העבודה, תומכיה ופעיליה להפנים תפיסה זו של "בבכיינות לא בונים מנהיגות".
יצחק רבין נרצח. הוא איננו עוד אתנו. כבר 20 שנים. מקומו בלב נשמר אצל רבים (גם אצלי). האובדן גדול בעיקר בראייה ההיסטורית. המעשה הנפשע והנואל הוא ציון דרך בדמוקרטיה של ישראל המתחדשת.
חשוב להפנים כי הרצח המתועב והגעגוע לאיש אינם כלי מדיניות ובוודאי שלא בסיס לקמפיין בחירות. העובדה שראש ממשלה שכיהן כיו"ר מפלגת העבודה נרצח בשל עמדותיו ובגלל החלטותיו היא, כמעט, חסרת כל השפעה על עמדות הציבור ביום בחירות. הציבור שברובו מבכה מרה את אובדנו של רבין אינו רואה ברצח כגורם שיביאו לתמוך במפלגה שעמד בראשה.
הגעגוע אומנם אינו תם. תחושת האובדן אינה פגה אך החיים, בדרך כלל, חזקים מכל דבר אחר והם... נמשכים. לזכור ולא לשכוח הוא ציווי חשוב לכל אזרח בישראל אך אינו סיסמת בחירות.
אמון במוצר מפלגה פוליטית היא משהו שהיחס אליו דומה ל"קומודיטיס" (סחורות עתידיות). מחירן בשוק אינו נקבע על-פי העבר. לא לפי ביקושי העבר, לא על-פי ההצלחות בעבר, לא על-פי מחירי העבר אלא רק על-פי הפוטנציאל הטמון בהם לדעת הלקוחות. אם אלו ישתכנעו שקיים סיכוי לעליית מחירים גדולה אזי יגדילו את הביקושים והרכישות. כאמור הכול שאלה של אמון במוצר ושל הערכת התועלת שתגרם לרוכש.
כך גם מפלגה פוליטית. בבחירות מצביעים עבור העתיד. עבור תקווה. לא עבור זיכרונות עבר - טובים ככל שיהיו. זה הבסיס עליו ניצח רבין בבחירות 92 - הסיכוי לשינוי - ועליו, ורק עליו, יכולים ממשיכיו לנסות ולקבל את אמון הציבור.
בחירות אינן תעודת שליש בבית הספר בה מקבלים הערכה על הצטיינות בעבר. במאמר מוסגר, לדעתי, גם זה אינו מהלך נכון בתחום החינוך ויש לתת לתלמיד חיזוקים או הערות לגבי יכולתו העתידית.
הציבור (על אף כל מה שנאמר עליו ולרעה) יודע להחליט מה טוב עבורו בזמן נתון. בקביעת יחסו למפלגות הוא מבצע הערכת סיכונים ובחינת סיכויים. אם המאזן נוטה לכף הסיכויים יתמוך, אם הכף נוטה לצד הסיכונים יעבור למתחרים.
הבוחר הניצב מאחורי הפרגוד בקלפי מצביע עבור תקווה. בסופו של דבר, ברגע האמת, הוא עושה חשבון קר של סדרי עדיפויות ומעדיף את העתיד על העבר.
אין אצל הבוחר חלוקת אותות הצטיינות וגם לא חלוקת פרסי ניחומים. כנהוג בהלכה היהודית, אחת לשנה הוא מתייחד עם זכרו של המנהיג שנרצח. אך ביתר 364 ימות השנה (קשה ככל שיהיה לומר זאת) הוא מסתכל קדימה. אין הוא רוצה להפוך לנציב מלח כמשל אשת לוט אלא להזדהות עם עמוד הענן ועמוד האש ההולכים לפני המחנה.