טוב, היום התעוררתי משום מה שעה וחצי מוקדם יותר משאני רגיל להתעורר וגיליתי שאני לא מסוגל להירדם שוב, למרות שבדרך-כלל אני ישן כמו תינוק ואפילו לא נוחר יותר מדי (כמו שאמרה לי מי שהייתה פעם, לפני המון זמן, חברה שלי, שאחרי זה נפרדה ממני כי היא התאהבה בחבר הכי טוב שלי, אבל זה מאורע עצוב שאני לא אוהב להיזכר בו).
טוב, אז בגלל שכבר לא הייתה לי ברירה, ואפילו שניסיתי לספור את הכבשים שעל הפיז'מה שלי זה לא עזר לי, אז החלטתי שאני חייב לקום, וקמתי מהמיטה בקפיצה כי ככה יש לי המון מרץ למלאכות של היום, שזה אומר להתקלח במהירות, להתגלח, להאכיל את הדגים באקווריום ולצאת ל
משה שקל-לשקל כדי לקנות לעצמי שוקו בשקית, שזה הדבר הכי טעים בעולם בבוקר מוקדם.
טוב, אז יצאתי מהבית, ואני חייב להודות שהדרך הייתה שקטה מאוד, ולא ראיתי כמעט אף אחד ברחוב, שזה די טוב, כי ככה אם מישהו מהבני דודים ינסה לדקור או לדרוס אותי, אוכל לראות אותו מרחוק ולברוח, למרות שמצד שני, אם זה יקרה, אז גם לא יהיה מי שיעזור לי. אבל החלטתי שזה סיכון סביר (ואני שייך לאלה שיודעים לשקול סיכויים וסיכונים עוד מהאוניברסיטה), כי כבר לקחתי כמה שיעורים במתנ"ס בריקוד הזה של המכות (קפוארה), והגב כבר השתחרר לי, וגם הכאבים של ההתכווצות שרירים שקרתה לי בגלל שאחד מהחוג בעט לי בבטן בטעות.
טוב, אז כשהגעתי למכולת, ראיתי שמשה שקל-לשקל כבר ער ועובד במלוא המרץ, זאת אומרת צועק על יקי הצולע להכניס מהר מהר את הארגזים של הלחמים ואת הבורקסים של המאפייה, לפני שהיונים מלמעלה על העצים ילכלכו אותם (הוא השתמש בכל מיני מילים על מה שהיונים עושות, אבל כיוון שאני מנומס, אני לא חוזר עליהן כאן). אז ביקשתי ממשה שקל-לשקל שקית שוקו, והוא שדי הופתע לראות אותי בשעה כזו, אמר לי שעוד כמה דקות יגיע השליח של "תנובה", ובינתיים אני יכול לחכות בחוץ על הספסל, והוא כבר יקרא לי, ושאפסיק לבלבל לו את המוח, כי הוא יתבלבל בספירה של הלחמניות.
טוב, אז איזו ברירה הייתה לי? התיישבתי על הספסל לחכות לנהג של "תנובה", ואחרי כמה דקות התיישב לידי זקן אחד שכנראה גם הוא לא יכול לישון יותר מדי (טוב, זה לא שאני מתנשא או משהו, אבל בטח לא נשאר לו יותר מדי זמן לחיות, אז הוא בטח מנצל כל רגע), ושאל אותי "מה שלומך?" אז בהתחלה לא רציתי לענות לו, כי אני לא מכיר אותו והוא קצת הפחיד אותי. אבל בגלל שאני מאמין שכל בני האדם טובים, ואני מכבד זקנים עוד מילדות, ויש לי מעט זמן, אז אולי כדאי לדבר איתו קצת (שזה מעשה טוב, כמו להעביר אותו את הכביש אבל בלי הכביש), והיו לי כמה שבועות עמוסים במאורעות, אז מה אכפת לי לדבר איתו קצת?
אז סיפרתי לו כמה דברים שקרו לי בזמן האחרון, כמו זה שנסעתי להפגין בשביל השלום עם הבחורות הרעבות בירושלים, ואחרי זה יצאתי לעזור לפליטים בתחנה המרכזית, ואז הפליטה שרציתי לעזור לה לא הבינה כמה שאני נאור ומיוחד ובא לעזור לה, וקראה לחברים שלה ששדדו אותי והכניסו אותי לבית החולים. ואז היו החגים היהודיים שאני לא סובל, וכל המשפחה המפגרת והפרימיטיבית שלי שכבר מזמן נמאס לי ממנה הכריחה אותי לקנות דגים לארוחה, ולא יכולתי להרוג אותם כי אני לא רוצח חיות וכל מיני כאלו, ואחרי החגים שנסעתי לשחרר אותם בכנרת ליד טבריה, איפה שהדודה המשוגעת שלי גרה והמשטרה עצרה אותי, כי היא חשבה שבאתי לגנוב דגים (כאילו שאני צריך לגנוב דגים?), ועל החבר הכי טוב שלי מהעבודה יואב, שאומנם אף פעם לא בא לבקר אותי (שלא תחשבו שלא הזמנתי אותו, אבל הבנתי שבגלל שאני לא גר בתל אביב, שזה מרכז התרבותי והאיכותי של המדינה, יואב לא יבוא), אבל תמיד לוקח אותי לכל מיני הפגנות מגניבות כאלו בעד השלום ובעד השוויון ונגד הדתיים הפרימיטיביים והמתנחלים צמאי הדם שמסיתים את כולם ושונאים את כל האלה שמעדיפים את אותו המין.
ואפילו סיפרתי לו על הבחורה המכוערת מהעבודה שתמיד צוחקת עליי וקוראת לי אידיוט ומפגר וחנון ואני שונא אותה באופן כללי (כי היא לא משכילה ולא אינטליגנטית כמוני ובטח לא נאורה), אבל למרות כל זה, הייתי שמח אם הייתה פחות צוחקת עליי, ובגלל שאני לא מצליח לישון הבוקר אני בכלל נמצא כאן, וככה יצא שאני מוכן לחשוף את עצמי (בחודש האחרון לא היה לי זמן ללכת לפסיכולוגית שלי) וכדאי שהוא יידע שאני בדרך-כלל לא כזה פטפטן, אבל בכל זאת כל פעם קורים לי כל מיני דברים, כמו למשל שכשקראתי אתמול
עיתון אצל הפרסי מהשווארמה ליד העבודה, שמתי לב שכמה כאלה שישבו שם, שחושבים שהם מבינים משהו, התחילו לדבר על אחת שקוראים לה סימה והיא קיבלה פרס מהחברים שלה העיתונאים ושהיא מטומטמת שזה לא להאמין, ומי בדיוק האידיוט שנותן לה פרס? וכבר עמד לי על קצה הלשון להגיד להם שהם לא מבינים כלום מהחיים שלהם, כי עיתונאים הם אנשים שיודעים הכל והם תמיד תמיד צודקים ומגינים על הדמוקרטיה ועל הצדק החברתי, בייחוד אם הם מ
ידיעות אחרונות או מעיתון
הארץ שאני קורא כמו כל האנשים הנאורים מהמגזר שלי, ואם הם נותנים לה פרס, הם בטח יודעים למה וזה בצדק.
אבל לא אמרתי כלום, כי לא רציתי להתערב (אני מהמגזר שמכבד פרטיות) וגם הם נראו לי כמו כאלה שלא יודעים לקבל ביקורת (ואתם בטח כבר מנחשים מאיזה מגזר הם), אבל אני עדיין לא יודע מספיק מהריקוד של המכות למקרה שאצטרך להגן על עצמי מהם.
טוב, אז בשלב הזה שמתי לב שהזקן קצת נרדם, וגם משה שקל-לשקל עשה לי סימנים שהנהג של "תנובה" כבר הביא את השוקו, אז קמתי בזהירות ונכנסתי למכולת לקחת שוקו, ורק שאלתי את משה שקל-לשקל מי זה הזקן הזה? אז משה שקל-לשקל אמר לי שהוא לא מכיר אותו באמת, אבל הוא בא כל בוקר באותה השעה ונרדם על הספסל, עד שנמאס לו והוא קם והולך.
טוב, אז לא הייתה לי ברירה והלכתי משם. אבל בלילה לפני שנכנסתי לישון, לבשתי את הפיז'מה של החתולים כדי לעשות דווקא לאלה שרוצים להרוג את כל החתולים, וכיוונתי את השעון לאותה השעה שבה התעוררתי היום, כי החלטתי שאני רוצה להיפגש עוד פעם עם הזקן ולדאוג שיהיה לו עם מי לדבר כל בוקר, גם כי היה לי נחמד לדבר איתו, וגם כי זאת מצווה חשובה מאוד, ואני מהסוג שאוהב לעזור, בעיקר לזקנים שאין מי שידבר איתם.
