נשיא צרפת לא ידוע במיוחד כחובב ישראל. הוא מקבל את ראש הרשות הפלשתינית לצעדת השלום בזרועות פתוחות, ומראש ממשלתנו הוא מעדיף לשמור דיסטנס. אותה הקרירות מדרדרת את צרפת למחוזות מסוכנים. אותה שאננות מובילה לטרור המכרסם בבתי אזרחיה. השלדים יצאו מן הארון וחמקו מבלי שאיש ניסה לעצרם.
וממערכת האש, העולם עבר למרחב הגינויים. הקירות נצבעו בצבעי הדגל, ומסע השתיקה התחלף בדקת דומייה. נשיא ארה״ב אובמה הצהיר כי ״זהו טרור נגד האנושות כולה״. אך לפני כחודש הוא הזהיר משימוש בכוח מופרז כלפי אותם גורמים רדיקליים בדיוק. כן, הוא מבדיל בין דם לדם בצורה מובהקת. אילו היו נהרגים יהודים בפיגועים בצרפת, ספק אם ההצהרות שלו היו זורמות וחלקות כל כך. עבודה ניתוחית לא פשוטה בהחלט הייתה מחכה לו. רק בינואר האחרון כינה אובמה את הפיגוע ב׳היפר כשר׳ בצרפת – ״רנדומלי״. הוא טען שהתקשורת מוציאה את הדברים מפרופורציות. הנימה שלו משתנה בעקביות, לא רק כשמדובר בישראלים — אלא ביהודים בכל מקום שהם.
צרפת, כמו גם ארה״ב ומעצמות עולם נוספות בקהילה הבינלאומית, מגנים תמידית את ״הפסימיות הישראלית״. הם אינם מבינים שהכחשה איננה אופטימיות, ושגם במשקפיים ורודות לא הכל תמים. גישת ה״שב ואל תעשה״ שלהם היא גישה פסיבית-אגרסיבית שמזינה את הטרור ומניפה אותו אל על.
החברה הישראלית בכתה כפי שלא בכתה מעולם. דגלי צרפת הונפו בספונטניות לאות הזדהות. רק הכחול-לבן מוסתר תמידית, מבוייש, מגונה, מושפל עד עפר. זאת לא השעה לאלטרואיזם מדומה אלא הזמן להצהיר; אני ישראלי בדיוק כפי שאתה צרפתי, הטרור לא מבדיל.
הגיע הרגע שהעולם ידע שאין זה מזכותו של שום מנהיג ואף אדם להשתמש בחופש הגינוי ככלי מפלה בין עמים. כל זמן שהם דוגלים במדיניות הסדנדרט הכפול, אין ולא תהיה כל משקל אמת לדבריהם.