בימי הביניים עלילות הדם השקריות שימשו כשלב הכנה להעלאת היהודים על המוקד. רצח האופי הביא את רצח הגוף. את האמת הפשוטה הזאת אנחנו חייבים להפנים היום. לפני 86 שנים בלבד, בשנת תרפ"ט בחברון, טבחו את היהודים תחת סיסמת השקר "היהודים מחללים את אל-אקצה", ובימים האלה משתוללת אינתיפאדת הסכינים תחת הדגל הכוזב "אל-אקצה בסכנה!" קו קצר מחבר את שקרי הנאצי חג' אמין אל חוסייני אל שקרי מכחיש השואה מחמוד עבאס.
אנחנו נתקלים בשקרים האלה יום יום, אבל נמנעים מלחבר אותם לתמונה השלמה החושפת את הכוונה הרצחנית.
הינה כמה דוגמאות:
עלילת רצח הילד הערבי מוחמד אל-דורה ביריות צה"ל, כביכול; הבדייה שישראל מפיצה סמים בין בני נוער פלשתינים; הדיבה שישראל קוצרת איברים מחללים פלשתינים; הטענה שישראל רצחה את ערפאת; הפצת "הפרוטוקולים של זקני ציון" המזויפים על קשר יהודי פלילי להשתלט על העולם. אפילו את הריסת "מגדלי התאומים" בניו-יורק "האיש ברחוב" בעולם הערבי מייחס ל"מוסד".
לכלל אמנות הביאו הערבים את השקר הזדוני כשעוסקים ברצחנות שלהם. את
גרשון מסיקה, שהציל את חייה של ילדה יהודייה מידי דוקרת ערבייה, מאשימה הרשות הפלשתינית ברצח הדוקרת ומאיימת על חייו.
את פיגועי הדריסה מציגים ברמאללה כתאונות דרכים שהיהודים מנצלים כדי לרצוח את הנהגים הדורסים הערבים. כנראה, לא לחינם יש להם פתגם: "היכני והתלונן, עזבני והתבכיין", רק במקום "היכני" - אמור: רצחני.
לשיא הגיעה אמנות השקר בעקבות חטיפתם ורציחתם של שלושה הנערים, הי"ד, בגוש-עציון, בטור בעיתון הרשמי של הרשות שטען, כי ה"כיבוש" פברק את הפשע הזה כדי ליצור עילה ל"תוקפנות" בעזה (הכוונה ל'צוק איתן'). כלומר, אנחנו רצחנו את שלושת ילדינו...
גם במתקפת הסכינים עולם הפוך: לפי הדיווח שלהם, שהידים ערביים נרצחים "בדם קר" על-ידי שוטרים ו
מתנחלים בטענת שווא שתקפו יהודים בסכינים. את הסכינים שתל צה"ל במקום. גם כאשר ערבי עקף מכוניות בפקק בגוש-עציון, ריסס אותן באש אוטומטית ובטעות רצח גם נהג ערבי, התקשורת שלהם טענה בלי למצמץ: היהודים רצחו אותו, וביימו לו בהתאם קבורה של "שהיד".
והינה מעשה שהיה: אחרי כמה דקירות, סגרו השלטונות לזמן מה את מעבר גלבוע (ג'למה), שאלפי ערבים מישראל העוברים בו חופשי מפרנסים דרכו את ג'נין - ממוכרי הירקות עד רופאי השיניים. מתוך חרדה למטה לחמם, פנה מושל ג'נין לציבור שלו, ובין היתר לבתי-ספר בקבטיה שמשם באו רוב המרצחים, בקריאה להפסיק את הדקירות, כי הקורבנות הם לשווא.
לדברי כתב
קול ישראל שראיין אותו, נענו לו. הוא גם הציב אנשי ביטחון משלו, שעצרו כמה מפגעים בדרך. וכאן אני שואל: אם צה"ל הוא ששתל את הסכינים, מה לו למושל ג'נין ללכת אל תלמידי קבטיה ולשלוח אנשים לעצור מפגעים?
אלא, בסתרי ליבם השקרנים יודעים את האמת. אין, למשל, דבר מקובל יותר בעולם הערבי מהכחשת השואה. ובכל זאת עיסא קראקה, שר אסירים לשעבר, כותב: "ישראל רצחה למעלה משני מיליון ילדים פלשתינים... מספר הילדים היהודיים שנרצחו בשואה... הנאצית לא עלה על מיליון ורבע..." נו? הייתה או לא הייתה שואה?
הדיבה של הפצת רעלים מיוחסת ליהודים בכל העולם הערבי, ובכל זאת הם נוהרים אל רופאים ואל בתי-חולים יהודיים. שתי המערכות, האמיתית והשקרית, שוכנות בקרבם במעין דו-קיום, אולם
בפרהסיה שלהם - בתקשורת, במוסדות הלימוד וההשכלה, ברחוב - רק הגרסה השקרית היא 'פוליטיקלי קורקט' (נהנית מתקינות פוליטית) ואוי ואבוי למי שיעז לצאת החוצה עם האמת. לכן, אל תתפלאו לשמוע אדם מדקלם בלהט עלילות שקר ולאחר-מכן, בהגיון שקול ועל בסיס עובדות בדוקות, אומר את האמת.
נהגנו להתייחס לעלילות הערביות האלה בסלחנות כאל "אלף לילה ולילה" ושכחנו שהדמיון המזרחי שלהם כשהוא רתום לפוליטיקה, הוא רצחני וקורבנותיו מתים לגמרי, במציאות ממש, ולא רק בפנטזיות האוריינטליות. מכאן, שעלינו להתעשת ולהתחיל את ההגנה על חיינו כבר מן המילה המדוברת, המשודרת והמודפסת, כי בלעדיה הסכין, הרובה ומטען הנפץ לא היו הורגים.
איך נלחמה גרמניה החדשה בנאציזם? ראשית, חוכמה הוציאה אל מחוץ לחוק את העלילה המסיתה, את השקר רוצח האופי וכל תעמולה אנטישמית אחרת, וקבעה להם עונשים בהתאם. פירוש הדבר אצלנו, שהחיילים היוצאים כל לילה לעצור מחבלים מבוקשים, יעצרו ויביאו עימם גם את מחברי ומפיצי הרעל הפלשתיני-נאצי על-מנת שיעמדו על כך לדין כאן, כפי שבגרמניה עומד לדין מי שעונד או מניף צלב קרס, מפיץ את 'הפרוטוקולים', 'מיין קמפף' וכל ספרות נאצית.
ואל תאמרו שאין תועלת, כי הם ימשיכו בחשאי. לחוק יש כוח נורמטיבי. הורדת השקר למחתרת היא צעד ענק קדימה, תנאי קודם לכל תיקון. כאשר הילד יראה שההורים, המורים, הסביבה, מפיצים את עלילות הדם רק בלחישה מחשש להיעצר ולעמוד לדין, כבר יהא זה "מזרח תיכון חדש".
עוד יותר עמוקה היא השפעת ההליך הפלילי, שבו המפגע המילולי נדרש להוכיח את עלילת הדם שהפיץ, ועמידתו שם תראה לעין כל עלובה, דלה וריקה. וכמובן - לעונש יש כוח מחנך, בתנאי שיתקרב לסדר הגודל של העונשים המוטלים על המעשה עצמו. אם חפצי חיים אנחנו, ואם רוצים שיום אחד אפילו יהיה כאן שלום - הדרך יוצאת רק מכאן, מן 'המילה המדריכה את הרובה' (מליצה של הפתח), ואותה חייבים לעקור מן השורש.
