לפני שלושים יום הלכתי לעולמי. היות שלא השארתי כל צוואה, וכמעט גם לא שארי בשר, הגישו עשרות אנשים (להלן: "המבקשים") בקשה לצו ירושה. עד כאן אירוע די שגרתי; אולי שונה מעט מהנורמה בשל ריבוי המבקשים ליהנות ממני, לא בדיוק ממני, ממה שהשארתי.
האירוע חדל לחלוטין להיות שגרתי כאשר הגיעה למבקשים במכתב רשום לכל אחד הזמנה להופיע בבית המנוח בו הוא התגורר בגפו. במועד הנקוב התאספו עשרות המבקשים. איש לא נעדר, אפילו שניים שחשו לא כשורה (צינון כנראה או שפעת קלה), אבל כשנפתחה בפני הנ"ל הדלת על-ידי הנאמן שבהוראת המנוח ארגן ותזמן הכול, השתפרה מיד הרגשתם - ואיתה מצב רוחם - פלאים: כל אחד מהם הרגיש שהוא, לא אחר, יזכה בירושה. הם לא ידעו מה מצפה להם בפנים.
מהאכסדרה ללא כל אזהרה הם מצאו את עצמם בסלון, שם צורפו בעל כורחם - על-פי תחושתם הלא נכונה כמובן - לחבורת בריות רעשנית שלא עסקה בשום דבר מלבד להתכתש, מילולית וגם בדחיפות, תוך הפסקות קצרות מעת לעת לשם לגימה מהמשקאות ובליסה מהכיבוד שהוכנו מבעוד מועד - הרי לא כל יום מתקיים אירוע שכזה ואם כן, שייערך כיאות. לא קשה לנחש על מה נסובה ההתכתשות: כל אחד מהנוכחים טען בלהט והתרגזות שהוא-הוא החבר הטוב ביותר של המנוח! הם היו מחולקים לשניים פחות או יותר: גברים, לעומת נשים (שרובן היו קולניות לא פחות). כשסיימו להיכנס כל המבקשים הרים הנאמן ידו ותחילה גם את קולו עד שכולם השתתקו. "רבותיי", הודיע, "אני מציע לכולם להירגע. אתם מוזמנים עכשיו לערוך סיור בדירה - הרי היא תהיה לבסוף של אחד מכם, לשם מה לאמתו של דבר, אם לא לדיון בכך, התכנסנו. ראו תחילה את הנכס!"
אינטליגנטית ושוחרת תרבות
הם נפוצו ברחבי הדירה. לא השאירו דבר לא בדוק. זה שעשה לי את תרגיל העוקץ הגדול, בבקשה לצו טען שהיינו החברים הטובים ביותר והבטחתי לו יותר מפעם - התכוון ל"צוואת שכיב מרע"; צוואה בעל פה - את כל רכושי, התעניין במיוחד במגירות שולחן הכתיבה שלי והוא פתח אותן אחת אחת. היה שם צרור מכתבים שכתבו לי חברותיי לשעבר ביניהם רומנטיים ומרגשים, זה כלל לא עניין אותו הוא פשוט השליך, חיפש ופשפש רק מסמכים ודברי ערך, הצליח למצוא כמה ושם בכיסיו, וכל הזמן הביט לצדדים מחשש שהנאמן יתפוס אותו במעשהו או בקלקלתו. זו שטענה שהייתי הידוע שלה (מעולם לא שמעתי עליה ולא ידעתי על קיומה) התעניינה בתמונות המקוריות שעל הקירות, אולי כדי לעשות רושם של אינטליגנטית ושוחרת תרבות או שבאמת הייתה כזו. לחדר השינה הייתה הפופולריות הגדולה מכל, הייתה התעניינות רבה במזרן והפכו ומיששו וניערו אותו פנים ואחור במיטה שעליה היה, לא כדי לעמוד על טיבו כנראה או לחלופין לנקות אותו מאבק, יותר כדי לגלות אם הוסתר בו משהו ואם כן מה. טוב, לא נמנה ולא נתאר כאן את כל המתכנסים ועילותיהם. המחשב של המנוח - שבו כל נכסיו הדיגיטליים - היה מופעל ומחובר לאינטרנט כדי להקל על המבקשים אם ירצו להעיף מבט או שמא לעיין, אבל איש לא ניגש. לא נמצא ולו אחד שיתעניין בעיזבון הדיגיטלי.
"די, מספיק!", קרא הנאמן מקץ זמן - "נא לחזור לסלון. שלוש דקות נוספות יש לכם, כדי שכל מי שלקח משהו מהדירה יחזיר מיד: ייערך חיפוש ביציאה!" ומשחזרו כולם: "עכשיו אתם מוזמנים להגיע ביניכם להסדר, לפשרה - לשם כך נתכנסנו! בקשה אחת יש לי מכולם, שההידברות תהיה שקטה ותרבותית". שוב התחדשו הצעקות, הדחיפות, לא עזרו תנועות היד והמחאות של הנאמן.
למשך מספר דקות עוד נמשכה ההמולה והמהומה, כשלפתע קרה דבר בלתי צפוי: אחד מבין קבוצת מבקשים שישבו על הספה, לחץ - בלי או עם משים - על השלט שהיה על השולחן הסלוני בהישג יד. הופעלה הטלוויזיה, ונראה על מסך הטלוויזיה המנוח. יושב, ומתבונן בהם. ההלם היה כללי. גדול. כשהחל לדבר, השתתקו כולם.
"לא רוצה לומר מה אני חושב עליכם", אמר לאחר משפטי פתיחה ספורים. המצלמה התקרבה אליו בקלוז-אפ. בתמונת התקריב, דמותו הנינוחה בד"כ נראתה מאיימת. "אבל אולי תבינו לפי ההמשך", המשיך: "בעוד..." - הוא נראה מעיף מבט על השעון שעל פרק ידו - "עשרים ושתיים שניות בדיוק תתפוצץ הדירה. היא כולה ממולכדת". קול שבר וזעקה פרץ, מכולם כאיש אחד. לא היה מבקש שלא נכנס לפניקה. כולם זינקו ליציאה כשהם גם רומסים זה את זה כדי להימלט על נפשם. כשיצאו כולם ולא נותר איש בדירה, פרט לנאמן שאכן מילא תפקידו בנאמנות, הוא פסע מתונות לדלת הכניסה, יצא בעדה, ונעל אותה אחריו כשחיוך דו-משמעי מהתל ונבזי-משהו לא חדל מלרחף על פניו.