על האש היא דרמה מעודנת, כפי ש
דרור קרן עצמו מקרין על הבמה בשלל הדמויות שהוא כה מייטיב להציג, אותה כתב מתוך זכרונות ילדותו כשגדל בקיבוץ בעמק יזרעאל. המינון שלו בהעמדת הדמויות וסיפורן האישי, התערבלות ההתרחשויות הבלתי צפויות בערב יום העצמאות שבוחנות את חוזקן ועמידתן של הדמויות במצבים לא רגילים כאלה - אותם השכיל קרן להעלות עם צוות שחקנים במשחק כנה ונוגע ללב, ואיך לא - גם עם חיוכים מהחוכמות הנשלפות גם הן במינון מעודן ולא המוני.
רמי ברוך הוא צביקה, אבי המשפחה, דמות של קיבוצניק אותנטי בשר ודם. אודיה קורן מחממת את הלב ברגישותה, באמרות השפר שלה ובקסם הבלתי נדלה שלה. שניהם מקבלים הלם, כשבנם שעזב לפני ארבע שנים את הארץ לברלין, בעקבות הלם קרב בו לקה, מגיע עם חברה, לא פחות ולא יותר - גרמניה נוצריה. אבישי מרידור, כ"מורדי", אחד מחמשת השחקנים הצעירים בוגרי המחזור האחרון של סמינר הקיבוצים המשתתפים בהצגה, כובש את הלב. יפה תואר, בעל משחק בוטח ואמין ביותר, הרוצה לחבר בין כל הנמצאים, חרף הבקע שנוכחות הגרמניה גורמת להם.
חלק טבעי
כי המצב לא פשוט. למסיבת החג מגיעה גם מי שפותחת ומסיימת את ההצגה - הסבתא הקשישה, פליטת השואה שעלתה לארץ אחרי המלחמה. עבורה זו גם כן הפתעה של הלם. אך ככל שהמחזה מתקדם, כובשת את לבה הצעירה החמודה (לנה אנה כסטרופ), והאסון נמנע. מרים זוהר, מלכת התיאטרון הישראלי, (תואר אותו היא חולקת עם ליה קניג), מפתיעה בהופעתה בתיאטרון הקאמרי, לאחר ששמה היה כה קשור עשרות שנים ל"
הבימה" ולאחרונה ל"בית לסין". מרים זוהר זוהרת על הבמה ונראה שלא הייתה יכולה להיות בחירה מוצלחת יותר ממנה. היא קלאסה שהקאמרי יכול להתגאות בה. האצילות, החן, המבטא המעולה שלה בגרמנית בשיחה עם יוהנה, כל דבר שבה, מגדיר קלאסה מהי.
במסיבה נוכחים גם יוסי קאנץ הוותיק ובעל הנוכחות כאבינועם, השכן, ושלי בן יוסף (אחת מתוך חמשת החדשים בקאמרי) כבתו, שהייתה אהובתו של מורדי טרם עזב את הארץ. כמובן שפגישתם של השניים מחזירה אותם לאהבתם בעבר שלא תמה, והדרמה מתעצמת.
עירית קפלן כתרצה, שבנה החייל גויס למילואים עם פעמי המלחמה הקרבה, מוכיחה שאינה רק שחקנית קומית, וסערת הנפש שלה המומחשת במונולוג המרגש, היא מקטעי השיא בהצגה.
דמות נוספת המלבבת במיוחד, גם הוא מבין חמשת הצעירים מהסמינר, אדם שפר כמטפל הסיעודי של הסבתא, מענג במשחקו ובדיוק המבטא ההודי שלו על כל איפיוניו, גם אם הוא מסרי לנקה במחזה. יש לו יכולות מגוונות והוא מגיע ללב כל צופה. אסף מרון כבן החייל המגיע לחגיגה להרף עין ושוב נקרא לקרב, חמוד, ישראלי טיפוסי וכולם יחד - כה אמינים ומעניקים לצופה הרגשה שהוא מצוי בתוך הבית בו קורים הדברים. כמו היה חלק מהמשפחה.
התפאורה של רועי ואטורי הכה ריאליסטית, כולל עשן המנגל שלשמחתנו לא הפיץ את הריח החזק האמיתי אלא היה תוצאה של מיכון ותכנון מעולה, התלבושות האותנטיות של רז לשם, המוזיקה הישראלית שעיצב אלעד אדר, כולם היו חלק טבעי והולם לסיפור העלילה.
ראוי לראות נתח חיים משלנו, בלי רצח, פשע אונס ורמאויות. פשוט נתח חיים ישראלי אמיתי.
