שבועת היפוקרטס, הידועה יותר כשבועת הרופאים, מחייבת בצדק את מי שהוסמך כרופא להעדיף בטיפול את מי שמצבו מאובחן כקריטי, על פני מי שמצבו מאובחן כבינוני. למותר לציין, שעל-פי העיקרון הזה - אסור לרופא, בתכלית האיסור, להבחין בטיפול שהוא מעניק, בין דם לדם.
שאלת תוקפה של השבועה הזו התעוררה מחדש בימים אלה, נוכח עיוות משווע שהיה קיים עד כה בארץ בדרכי הענקת הטיפול הרפואי. בהתאם לנוהל המעוות ניתן, משום מה, הטיפול הרפואי דווקא על-פי העיקרון של "עניי עירך קודמים", שמסתבר שאין לו הצדקה רפואית.
כמניע לתיקון שימשה התלבטותם הקשה של רופאי בתי החולים שנקלעו למתן טיפול בנפגעי פעולות הטרור הערבי שפשו באחרונה ברחבי הארץ. לא אחת התלבטו הרופאים בשאלה, למי יש לתת טיפול ראשוני: לקורבן הפיגוע היהודי, שנפצע פציעה בינונית, או למחבל הערבי שפגע בו, אך נפצע אנושות.
בימים אלה החליטה סוף-סוף הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית לשים קץ להתלבטות הקשה והאכזרית הזו. על-פי התקנות החדשות ישונו הנהלים הקיימים, שלפיהם הונחו הצוותים הרפואיים לטפל קודם כל בפצועי הפיגוע ורק אחר כך במחבל.
אין להבחין מאחר שהדברים אמורים בשיקול מוסרי-אנושי גרידא - אין כמובן עקרון "עניי עירך קודמים" תופס כאן. במלים אחרות: אם המחבל הערבי הפוגע נפצע קשה יותר מקורבנו היהודי - הוא יקבל עדיפות בטיפול. ואומנם, בלא מעט ממקרי הפיגוע נהגו הרופאים, ביוזמתם, על-פי עיקרון שבועת הרופאים, למרות שבני משפחות הנפגעים באו איתם חשבון על שנהגו כך, וכילו בהם את זעמם.
אחרי ככלות הכל יש לזכור שהרופא איננו שופט. לא עליו מוטלת החובה לחקור מי אשם בפיגוע ולהעניש אותו באמצעות אי-מתן-טיפול. חובתו הראשונית היא להעניק את הטיפול הדחוף למי שמצבו קשה יותר - גם אם הוא, למרבה הצער, בסך-הכל מחבל ערבי.
בהקשר לכך, אף כי להבדיל אלף-אלפי-הבדלות, עיקרון דומה חל על נפגעי תאונת-דרכים. על-פי אותו עיקרון - אין להבחין, במתן פיצויים, בין מי שנקבע כאשם בתאונה לבין מי שנפגע על-ידיו. שניהם, מסתבר, זכאים לפיצוי, ולעיתים - גם אם זה יישמע כאירוני - אפילו עשוי הפוגע לזכות בפיצוי גבוה יותר מזה שיהיה מנת-חלקו של הנפגע.