מאז מחזהו הראשון שכתב ועלה פעמים רבות על הבמה - "רעולים", שהיה הראשון לחשוף את הנעשה מאחורי הקלעים של המשת"פים בשומרון ויחסי היהודים-ערבים, כבש לו חצור מקום בשורה הראשונה של המחזאים הישראלים בדורנו. וכך, יכולתו המופלאה של אילן חצור ליצור קומדיה שמהולה בטרגיות, שנעה מהריאליזם לפנטסטי והחלומי באופן חלק ומושלם, היא שגורמת לקהל הצופים להתענג על הקומדיה "ז'קו" ולצחוק בהנאה, אך בה בעת גם לשמר את הלקח המוסרי, הביקורת החברתית על כל פגעי החברה בימינו, ועדיין לצאת מההצגה בהרגשה נהדרת.
הסיפור על פועל פשוט בתעשיה בעיירה נידחת בנגב, על חוסר התקווה שלו אי-פעם להתקדם ולרכוש מזגן לאשתו ההרה; על דריסתו בידי ההנהלה, בידי ראש ועד העובדים, ואפילו רעייתו - גם אם מרצון טוב - הם הבסיס לבניית הדמות של "כל-אדם" הישראלי. למעשה, בסיפור הכה נוגע ללב, משתלבים יסודות אישיים של המחזאי ואסוציאציות מהסובב אותו. דברים שכולנו מזדהים עמם. ובכך, היה נחוץ רק בימאי רגיש ורב יכולות כמו איציק ווינגרטן, שידע להפיק מכל רפליקה ומכל שחקן את המיטב, אבל במידתיות וברגש הנכונים. בזה ווינגרטן ידוע מכל המחזות שביים וכתב, כמו "מזריץ'".
את דמותו של ז'קו מגלם
יעקב כהן בהמון כנות, כמו היה הוא עצמו בן דמותו של צ'ארלי צ'פלין ב"זמנים מודרניים" - כמוהו גם הוא נשחק ונטחן בין גלגלי התעשיה מנהליה, ופקידיה. כסמל לאדם הקטן, הוא ממש אוניברסלי. ובכל הרוע שסובב אותו ושגורם לו למאוס בחייו ולראות את אי-התכלית בחיים, הוא גם יכול לקרוץ ולגרום לחיוכים ולצחוק, מידתיים. כנגדו, אשתו היפה והתוססת גאולה (מיקי פלג-רוטשטיין הכה מרשימה) גורמת לנו להרהר, האם עשתה טוב כשבגדה בו כדי להכנס להריון? האם זה יעודה של כל אשה?!
היפוך הגורל
אלמנט הבגידה חוזר ומופיע במחזה רבות: הבוס שמפטר אותו רק כדי להוכיח קיצוצים, בעוד ז'קו עמל שעות נוספות כדי לייצר כמויות; החבר הטוב שלו (קובי מאור) שבוגד בו עם אשתו, ולא נוקף אצבע למענו כדי לבטל את פיטוריו. וכך כל יתר העובדים בחברה, וכך גם פקידי הקבלה בשמיים, גם הם עסוקים רק בהפסקות ובזלילות. הסצינות בשערי השמיים הזויות וקומיות להפליא. וכך כל דמות בהצגה נוטפת רוע, בגידה ועליבות כלפי רעותה. ככה זה, החיים עלי אדמות מייאשים ועלובים.
התאבדותו, חזרתו לחיים, היפוך הגורל במקרים מסוימים, זכיה בכסף וכל היתר - גם הם מסתיימים באחת, כש.... לא נגלה, כי הפואנטה היא בסוף. כן נגלה, שרבקה גור כאמו של הגיבור - האנטי-גיבור, משחקת באופן נוקב וריאליסטי מאד.
עמי סמולרצ'יק מפגין בשלל הדמויות שהוא מגלם את כשרונו הבלתי נדלה לקומיות, כפי שעשה ברבים מתפקידיו בהבימה, כמו ב"הנודניק"; בן יוסיפוביץ' מייטיב למלא את תפקיד ה"מאכר" הדוס בבית הקברות, ואגב כך להשחיל ביקורת על עיסוקם של הדוסים.
נעמה ארמון ורונית אפל מתחלפות בתפקידי נחמה, דמות חיובית, מלאת רגש שמהווה פיצוי רגשי לחסר של ז'קו בחייו, ואת כל שלל הדמויות האחרות הכה מגוונות ממלאים יפה אורי הוכמן, בן יוסיפוביץ' ועמי סמולרצ'יק. כך הבמה מלאה בתנועה, בהתרחשויות מפתיעות וברגעים קומיים רבים.
התאורה של מאיר אלון הראויה לציון, הייתה מכוונת כראוי, כך שכל הבעה של כל שחקן נראתה והרשימה היטב. התלבושות של דליה פן איפשרו לדמויות החלפת תפקידים בנקל עד לבלי הכר כמעט לצוות השחקנים, והמוזיקה של אורי וידיסלבסקי תרמה את חלקה הנכון לאווירה בשמירה על הקצב בעלילה. עיצוב התנועה בידי דליה פרדקין שמכירה חלק מהשחקנים בוגרי סמינר הקיבוצים שהיו תלמידיה, הוא נעים אסתטי וקצבי.
הצגה שכל צופיה ייהנו עד מאד, כאשר בליבם יישאר גם ערך מוסף הודות לתוכן, לבימוי, למשחק המשובח של כולם ולעבודת היוצרים. תענוג של הצגה.
