1. אחרי חמש שנים, אינסוף ועדות והערות, גרסאות ותיקונים, אישר בשבוע האחרון משרד החינוך את ספר האזרחות החדש, "להיות אזרחים בישראל". שבח לשר החינוך,
נפתלי בנט, על המהלך החשוב. כצפוי, האגף השמאלי חולל מהומה. הספר יהודי מדי לטעמם ופחות דמוקרטי, או בלשונם, "הציר המארגן בספר" השתנה מ"מדינה יהודית ודמוקרטית" ל"מדינה יהודית".
כתב
הארץ אור קשתי קונן בפני קוראיו שהמבוא לספר האזרחות "נפתח בציטוט מתפילת שמונה-עשרה" ("ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים") ובמנהג לשבור כוס מתחת לחופה "להתחייב לזיכרון ירושלים". זאת "לעומת הכרזת העצמאות שפתחה את הגרסה המקורית". אכן, חזות קשה. קשתי לא ראה את המבוא המעודכן לספר, אלא הערות לגרסאות ישנות. אני ראיתי. ובכן, הפרק הראשון, הפלא ופלא, מוקדש ל... הכרזת העצמאות. ובאמת, למרות שהמבקרים לא ראו את הספר החדש, לא נמנעו מלפרסם בראש חוצות שהספר "מוחק את זהותה הדמוקרטית של המדינה ומשעבד אותה לחלוטין לזהות היהודית". לחלוטין! לא ייאמן.
האמת היא שנקעה נפשי מהיומרה הפטרונית של האגף היותר שמאלי בחברה הישראלית לתפוס בעלות על ה"דמוקרטיה", משל דובר בקבוצה האמונה על פלורליזם וריבוי דעות. לאורך מאה השנים האחרונות, בכל מקום שהתקיימה שליטה מלאה של השמאל - באקדמיה, במסדרונות השלטון, בתקשורת ועוד - לא ניתנה מרצון דריסת רגל לאנשים בעלי עמדות פוליטיות אחרות - ימניות, שמרניות או דתיות.
מה בספר החדש: תשעה פרקים עוסקים בסוגיית המדינה היהודית. החלק השני - הגדול בספר (14 פרקים), עוסק בדמוקרטיה. החלק השלישי עוסק במשטר ופוליטיקה (11 פרקים) ולבסוף חלק רביעי על חברה ופוליטיקה. אחת הטענות של ה"דמוקרטים" הייתה שאין דיון מספק בזכויות המיעוט, והנה הפרק הגדול ביותר בספר הוא הפרק על זכויות האדם.
2. ייתכן שהשמיצו וביקרו לפני שראו את הספר? כנראה כך עובדת השיטה. הארץ ניזון מגוף המתקרא "הפורום האקדמי לאזרחות" בראשות ד"ר ריקי טסלר. במכתב לשר החינוך טענה טסלר ל"הדרה מוחלטת של החברה הערבית מהשיח ומהכתיבה". בניגוד לטענותיה, נציג המגזר הערבי, עמרו אגבריה, היה שותף פעיל בוועדת המקצוע היוצאת, כולל הערות שמסר למושגון המונחים באזרחות. גם ביחס לספר האזרחות, נמסרו חוות דעת של שופטים מהמגזר הערבי.
זעקות השבר נגד הספר הסתמכו על חוות דעת שכתבה פרופסור תמר הרמן לפני שנה וחצי על גרסה מוקדמת מאוד של הספר. מאז עבר הספר כמה גלגולים וגרסאות. זה לא שינה לדוברי השמאל. הם לא צריכים לקרוא כדי לספר על "מות הדמוקרטיה". טסלר האשימה במכתבה ש"הוועדה החדשה והלא מאוזנת" (מהיכן היא יודעת, הרי עוד לא מונתה?) מתכננת לשנות את אופי הוראת המקצוע בכך "שתשים דגש על הגישה הרפובליקנית-הלאומית".
בסוגריים הבהירה טסלר שכוונתה "אולי" לגישה "האתנוקרטית-הלאומנית". אתנוקרטיה, לגרסת השמאל הרדיקלי, זה פחות או יותר אנחנו, משום שישראל "מעדיפה" קבוצה אתנית אחת (יהודים) על פני האחרות (ערבים בעיקר). "לאומני", שהוא הבן-דוד של "פשיסטי", מתייחס למה שהרוב הישראלי מכנה "לאומיות".
אגב, בספר לומדים שיש לא מעט מדינות המעדיפות רוב אתני על פני מיעוט, ועדיין נחשבות למדינות דמוקרטיות ומתוקנות.
3. בניגוד להתייחסות כהני הדת הדמוקרטית, ישנן מספר תפיסות דמוקרטיות. חלק מחומרי הלימוד הישנים הציג את הדמוקרטיה הליברלית-אינדיבידואלית, כתפיסה דמוקרטית יחידה. התפיסה הזאת מתייחסת לאזרחים כפרטים המבקשים להגשים את עצמם, ולכן רואה את תפקיד המדינה רק בהגנה על זכויות האדם.
המדינה לא מבקשת לקדם מערכת ערכים מיוחדת, אינה מתייחסת לשיוך האתני של האזרחים (יהודים, ערבים וכו') ואינה מעדיפה שום קבוצה. גישה דומה ביחס לאופיה של ישראל שמעתי מח"כ
ג'מאל זחאלקה: העלמת הסממנים היהודיים של ישראל לטובת מדינה חסרת זהות אתנית.
התפיסה הרפובליקנית, לעומת זאת, מתייחסת אל הכלל (העם) כחלק משמעותי מזהותו של האדם שצריך לקבל ביטוי במרחב המדינתי. הטוב המשותף הוא תכלית המדינה. בצד שמירה על חירויות יסוד, יש מקום לשמירה על ערכים, אתוס וחזון משותפים. כפי שאפשר להבין, התפיסה הזאת קרובה יותר לדמוקרטיה הישראלית. אבל מבחינת הרדיקלים, מדובר בתפיסה "אתנוקרטית-לאומנית". מהכינויים המופרכים הללו, לא רחוקה הדרך להדבקת תו קין על ישראל כמדינה "גזענית" ואפילו מדינת "אפרטהייד".
בכל מקרה, הספר מציג שתי תפיסות במקביל, תוך חידוד המשמעויות השונות. כך יכולים הקוראים לפתח דיון מעמיק, בלי שכופים עליהם תפיסה דמוקרטית אחידה.
4. לפני הספר המדובר, פירסם משרד החינוך "מחוון למורים באזרחות" - מסמך המכיל מושגי יסוד באזרחות. אור קשתי ספר כמה פעמים מופיעה בו המילה "יהודי" (111) וכמה פעמים "דמוקרטי" (61), כראיה לדגש ה"יהודי" על חשבון ה"דמוקרטי". כזכור, הוא הלין על שהספר פותח במנהגים יהודיים במקום הכרזת העצמאות (לא נכון), אבל בהכרזה ספרתי 20 פעם את המילה "יהודי" ולא פעם אחת "דמוקרטיה". האם חברי מועצת העם "שִעבדו לחלוטין" את "זהותה הדמוקרטית" של המדינה "לזהות היהודית"?
יתרה מזו, הראיות ה"מפלילות" (והשגויות) שנועדו להחריד את קוראי הארץ - שלפיהן, אבוי, המבוא לספר נפתח בציטוט מתפילה לשיבת ציון ובשבועה לזכור את ירושלים - נמצאות כבר בפסקה השנייה של הכרזת העצמאות: "לאחר שהוגלה העם מארצו... שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו" (למשל, נשבע להעלות זכרה תמיד: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָםִ תִּשְׁכַּח יְמִינִי... אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי..."), "ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו" - אופס, תפילה!
מנהגים אלה נועדו לבסס את הקשר העמוק, החוקי, ההיסטורי והדתי, בינינו לארץ ישראל (9 פעמים בהכרזה!). בזכותם שבנו לציון, באופן חסר תקדים מבחינה לאומית. לא מחיקה או שעבוד יש בספר האזרחות החדש, אלא שילוב מיטבי בין הזהות היהודית לדמוקרטיה הישראלית. אנחנו זקוקים לשתיהן.
