המחזאי היהודי-אמריקני ג'ושוע הרמון בן ה-32 חי את התקופה, ובמחזהו הראשון שכבר קצר הצלחה על בימות ברודוווי, הוא יצר קומדיה מאוד מהנה וכיפית, אף שבחובה מסתתרת בעיה שהולכת ומחריפה. בעיה שהולכת והופכת איום על קיום העם היהודי בשל ערעור המושגים, התובנות והערכים וכל מה שהצליח לשמור על קיום העם העתיק הזה במשך ארבעת אלפים שנה. באמריקה חיים יותר יהודים מאשר בישראל, שרובם אינם דתיים אורתודוכסים. המיעוט החרדי גר בשכונות/גטאות מגודרים כמו בברוקלין, עם משטרה משלהם. עובדה תמוהה היא, כי ביובל השנים האחרונות לא עלה מספר היהודים שם, למרות הירידה מישראל לשם והריבוי הטבעי. הסיבה: ההתבוללות ונישואי התערובת. רק המיעוט השולח את ילדיו לבית ספר יהודי בימי ראשון (מצרך יקר מאוד), ומקיים את המצוות והמסורת - רק אלה שורדים כיהודים. האחרים, שהפכו אתיאיסטים, התנערו מכל סממן של דת וזהות יהודית, ולמעשה - צאצאיהם אבדו לנו כיהודים. ג'ושוע הרמון, כיהודי החי באפר-ווסט סייד של ניו-יורק, באזור העשיר המשכיל והמתורבת שרובו יהודי, חש את התהליך ואת דופק הזמן. אך כמחזאי, חש מגיל צעיר שאת כל רעיונותיו הדרמטיים יעלה על הכתב בתוך קליפה קומית. כך מצליחים לקבל את אהדת הצופים והביקורת, וכך המסר נקלט בלב הצופים. והוא אכן צלח במשימה. ליבו של המחזה הוא הריב בין שלושה בני דודים הנפגשים לרגל קבורת הסב, שהיה ניצול שואה, ואת התליון "חי" שהיה לו, נצר מתחת לשונו בשנתיים שלו במחנה הריכוז. ועל תליון זה רבים דפנה, שהיא יהודייה בכל רמ"ח אבריה, מאמינה, גם אם לא חרדית, ובן דודה האתיאיסט ליאם. הוא תכנן להעניק את התליון במקום טבעת, לחברתו הגויה במסגרת הצעת הנישואים. למעשה, התליון "חי", ה"חי" של סבוש, הוא הסמל לכל מה שמסמל יהדות וזהות יהודית. וכשליאם רוצה להעניקו למלודי חברתו, נצר לסבים מגרמניה, הרי כל המשמעות שבמוצאה באה וטופחת על הפנים בכל עוצמתה. אולה שור-סלקטר כדפנה, היא בעצם כל ההצגה. במונולוגים הנוקבים שלה, הקולחים בשטף ובעוצמה מעומק ליבה, ויוצרים הזדהות טוטאלית של הצופים עימה - היא מעלה על פני השטח את הבעיה החריפה בפניה ניצבת כל יהדות ארה"ב ובגולה בכלל: האם היהודים בגולה הם רק וקודם כל אזרחי אותה ארץ, וזהותם היהודית בטלה בשישים? ועד כמה אכפת להם מה הם ומי הם בעצם? היא מצליחה לגעת בלב כל צופה ולהסעירו, ולהיות ליבה של ההצגה. כשרונה הענק שהתגלה כבר בתפקיד הבת האילמת ב"אימא קוראז'", ממשיך להדהים אותנו בכל הצגה יותר ויותר. היא ה"איתי טיראן" הנשי של הקאמרי. במחלוקת בינה לבין בן דודה ליאם (אודי רוטשילד גס הרוח, הבוטה והאגרסיבי, המשכנע בקולו המוגבל לבסים בלבד, ובברוטליות שלו שזהו אכן האיש ואלו הן תכונותיו) - הם מגיעים לריב פיסי שאותו עיצב גנאדי בביצקי בכישרון מופלא, בסצנה מרהיבה, מהטובות בהצגה, בסופר-ריאליזם, כשלתוכו מתערבלים/מתווספים אחיו ג'ונה (יובל סגל ולחלופין דן קיזלר), המזדהה עם דפנה אך פוחד מאחיו האלים; וכן מצטרפת לתוך מערבולת המריבה דנה מיינרט, כמלודי הענוגה, שמהווה כאן במחזה את הדמות של הצופה מן הצד, וכיצד היהודים משתקפים בעיניה למראה מה שמתחולל. האם היהודים הם רעים מכיוון שאינם מקפידים על המצוות, וחס ושלום אפילו לא מאמינים כבר באלוהים כמו ליאם? דנה עושה את תפקיד הבלונדה, שלמדה אופרה אך אין לה קול, ומצליחה להוכיח בשירתה כה יפה, כי גם לזייף צריך לדעת, והיא עושה הכל בצורה מעולה. חמודה, שובת לב בקסמה, טיפשונת כשצריך, וחכמה במסקנותיה. יובל סגל בדמות האח חלש האופי, שמתלבט בין האמפטיה לדפנה ובין הפחד מאחיו הברוטלי, עושה יפה את תפקידו תוך גרימת הזדהות הקהל עם לבטיו. את כולם ביים המנהל האמנותי של הקאמרי, הבימאי עמרי ניצן, שכל הצגה שהוא מביים היא פנינה בלתי נשכחת. הוא מפיק מכל שחקן את המיטב שבו, ומצליח לגרום לסערת נפש לצופים, עד שההצגה אינה יכולה להרפות מהם מאז שיצאו מהאולם בתומה. כך גם עשה ב"על קלות דעת וצביעות", "מי תהום", "המורדים", "אימא קוראז'", "גטו" ועוד. הלקח של ההצגה והפאנץ'-ליין נאמר בסופה. ולנו, נשאר להסיק, שאין לנו ברירה אחרת. אם רצוננו לשמור על זהותנו כעם היהודי, עלינו לדבוק בזהות שלנו, לא למחוק את כל שורשינו וסימני זהותנו, לא להתעלם מהמסורת הנפלאה שלנו, משמחת החגים, ומכל הסמלים שמשמשים עבורנו זיכרון לבל נשכח מי אנו. לנו, בארץ ישראל, אין צורך בסממנים מיותרים חיצוניים, אלא להתרכז בתוכן הפנימי, באיכות התנהגותנו איש לרעהו - ככתוב בעשרת הדיברות. אנו חייבים להתחבר ליישותנו היהודית מבלי להעלים או לטשטש אותה, כדי למצוא חן בעיני הגויים. "יהודים רעים" היא קומדיה מאוד מוצלחת עם שיאים דרמטיים, בביצוע מרגש ומרתק של השחקנים, על במה מעוצבת יפה וכה מתאימה לנדרש, בידי רועי וואטורי, הכישרון העולה, ותאורה פנטסטית של עדי שמרוני - שהודות לה גם ממרחק גדול מהבמה ניתן לראות היטב את ארשת פני השחקנים ולהפוך לחלק מהמתרחש. הפיוט "דיינו" הכה מוכר וחביב נשמע כאן בביצוע להקת "דה מאכאביטס" בסגנון אמריקני מדליק, קצת ג'אזי, שמעניק צבע נוסף וחיות בפתיחת ובסיום ההצגה הכה מוצלחת. כך השיר "אימג'ין" של ג'ון לנון מדגים את המסר האוטופי של המתבוללים על עולם ללא מדינות וללא זהויות אתניות... חוויה שצריך לראות, כדי ליהנות ולצאת עם מצב רוח מרומם.