כשיואל הדר החל לעבוד במפעל התנורים פאגלין, הוא לא חלם שזמן לא רב לאחר מכן ייקח חלק מרכזי במאורע מכונן בתולדות מדינת ישראל - שריפת גופתו של הצורר הנאצי
אדולף אייכמן, בשנת 1962. זו הפעם הראשונה שהוא מספר לכלי תקשורת כלשהו, את סיפורו המיוחד, הרלוונטי כל כך להשמדתו של אייכמן.
הדר נולד בשנת 1937 בכפר סבא, לאחר שהוריו עלו מאירופה, ובכך ניצלו מהתופת הנאצית. לאחר שחרורו מצה"ל למד הנדסת מכונות. בתום לימודיו דאג לו דודו לראיון עבודה אצל גרשון פאגלין, שהיה בעליו של מפעל ייצור התנורים הגדול בארץ באותן שנים, ששכן באזור התעשיה קריית אריה בפתח תקוה.
"לאחר פגישה קצרה עם גרשון", מספר הדר, "הוא שלח אותי להמשך הראיון אצל בנו עמיחי פאגלין, שניהל בפועל את המפעל".
כשהדר מדבר על עמיחי פאגלין, יראת כבוד ניכרת בכל שפת גופו. זה לא מקרי, כמובן. פאגלין, למי שהחמיץ את השיעורים הרלוונטיים בבית הספר ובתנועת הנוער, היה קצין המבצעים האגדי של האצ"ל. 'גידי', כך היה שמו במחתרת. הוא התבלט בתעוזתו, בדמיונו הפורה, בתוכניותיו המקוריות ובשליטתו ברזי הטכנולוגיה. כל אלה רקחו בו תבשילי מבצעים, שנכנסו להיסטוריה. פשוטו כמשמעו. הוא היה אחראי, בין היתר, לפריצה לכלא עכו, פיצוץ מלון 'המלך דוד' בירושלים והקרב לכיבוש יפו. העיד עליו
מנחם בגין, מפקד האצ"ל: "כשרונו הצבאי גובל ללא ספק בגאוניות".
לימים, עם הקמת ממשלת הליכוד הראשונה ב-1977 מינה אותו ראש הממשלה בגין ליועצו למלחמה בטרור. ואולם מספר חודשים לאחר מכן, נהרג בתאונת דרכים מחרידה יחד עם רעייתו ציפורה.
ובחזרה לסוף שנות ה-50 ולמהנדס הצעיר יואל הדר: 'גידי' פאגלין קיבל אותו למפעל, אבל בתור פועל פשוט. רק לאחר מספר חודשים הוא קידם אותו לתפקיד מהנדס המבחן, תפקיד בו החזיק במשך כ-17 שנים.
חוברת הדרכה תוצרת האס-אס
באפריל 1961 החל משפטו של אדולף אייכמן, מבכירי המשטר הנאצי, שהיה בורג מרכזי בהשמדתם של יהודי אירופה.
את אייכמן, שנחטף על אדמת ארגנטינה במבצע של המוסד, לא היה מוכן לייצג אף לא עו"ד מקומי אחד. משום כך נעשה תיקון בחוק הישראלי, דבר שאִפשר לשני עורכי דין מגרמניה לייצג אותו. ב-15 בדצמבר 61' הוקרא גזר הדין ובו נידון הנאשם למוות. ב-29 במאי 62' דחה בית המשפט העליון את הערעור של אייכמן. יומיים אחר-כך, לאחר סירובו של הנשיא בן-צבי להיענות לבקשת החנינה שהגישו פרקליטו, הוצא אייכמן להורג. הוא אדם היחיד שהוצא עד כה להורג על-ידי בית משפט ישראלי.
מה היה השיח באותם ימים בארץ במהלך המשפט, בייחוד בקרב בני הארץ - אלה שלא חוו אישית את נוראות השואה?
"כמובן ששמענו דיווחים על המשפט והתעניינו בו, אבל הוא לא היה במרכז השיח שלנו. היינו בחורים צעירים בני 25 ולכן גם היה לנו פחות ידע על השואה. למיטב זכרוני גם בבית לא ממש דיִברו על הנושא".
איך הגיעו אליכם בשביל לבנות את התנור?
"יום אחד, בתקופה של סוף המשפט, הגיעה משלחת של אנשים שבִיקשה לפגוש את מנהל המפעל. פתאום עמיחי קורא לי לחדר. הוא אמר לי בנוכחותם שאנחנו צריכים לבנות תנור מיוחד, כי יש באילת מגיפה של כלבים, כלבת או משהו בסגנון, וצריך לבנות מהר את התנור, כדי לשרוף את הכלבים. בנוסף, עמיחי דרש ממני לשמור על סודיות מוחלטת. הסיפור והדרישה נשמעו לי קצת מוזרים".
איך בניתם את התנור?
"האנשים נתנו לנו חוברת או ספר, אני לא זוכר במדויק, עם הוראות. בלי זה לא היינו מסתדרים, כי מעולם לא בנינו משהו שהוא דומה לקרמטוריום".
לימים התברר להדר, שהחומר המקצועי שנתנו לו אותם אנשים, הייתה למעשה חוברת הוראות לבניית המשרפות שבנו הנאצים. במילים אחרות: על בסיס המשרפות שבהן שרפו יהודים - נשרף אייכמן עצמו.
"למרות שלא היינו מנוסים בזה, בתכלס ההיגיון של התנור המיוחד היה פשוט למדי", מסביר הדר, "היה פתח דרכו מכניסים את הגופה. מתחתיה היה מקום לקיבול האפר. למעלה היה פתח ליציאת עשן".
איך התנהלה העבודה בפועל?
"בהוראתו של עמיחי התחלנו לעבוד על התנור אחרי שעות העבודה. פה כבר ממש חשדתי".
מתי הבנת שמדובר באייכמן?
"עמיחי הבין די מהר, שכל הסיפור נראה לי מוזר ושאני לא ממש מאמין לסיפור על הכלבים. בוקר אחד הוא קרא לי למשרד שלו וסגר את הדלת. ואז הוא שיתף אותי בסיפור האמיתי. באותו זמן המשפט התקרב לסיומו והיה די ברור שיגזרו עליו מיתה. עמיחי אמר לי שרוצים להשמיד את הגופה, כדי שלא יישאר ממנו שום זכר. הוא חזר ואמר שחשוב לשמור על זה בסוד, ואני לא הייתי צריך שכנוע נוסף בעניין".
הסיבה שכל המעורבים נדרשו לשמור זאת בסוד, טוען הדר, היא לא בגלל שמדינת ישראל לא רצתה שידעו ששרפו את גופת אייכמן, אלא במטרה להגן על כל המעורבים. "פחדו שאם נפרסם את זה ברבים, יגיעו לארץ ניאו-נאצים וינסו לפגוע בנו", כך בכל אופן על-פי הסברו של הדר.
מעדותו של פאגלין, שנביא מיד, ניתן להבין כי אולי המניע לחשאיות בא ממקום אחר.
"התנור נבנה באופן מדויק לגודלו של אייכמן, אבל גם נבנה מראש על-מנת שיפורק מיד לאחר שימושו", הוא מוסיף. "רובו היה בנוי מלבני שמוט (לבנים העומדות בטמפרטורות גבוהות ומשום כך מתאימות לבניית תנורים) ורק המסגרת שלו הייתה מברזל. לאיש לא הייתה כוונה להשאיר את התנור למזכרת".
כמה אנשים עבדו בפועל על התנור?
"בסך-הכל היינו חמישה שעבדנו על התנור: עמיחי, אני, בחור בשם ציון גזלה, שעזר בבניית גוף התנור. היה איתנו עוד אדם מבוגר, כבן 60 באותה עת בשם בן עמי, ממושב מגשימים. בנוסף, היה בצוות גם פינחס זרקיקובסקי, ניצול שואה, שעסק בחיתוך מתכות במפעל".
בגוגל יש עדות עיתונאית של אדם הטוען, כי כשהיה נער בן 13 עבד במפעל תנורי פאגלין ושם היה בין מקימי התנור ששרף את גופתו של אייכמן.
"אני לא זוכר שהיו נערים שעבדו במפעל", ענה לי הדר. "ובכל מקרה ילד בן 13 לא יכול לבנות תנור. זו טענה לא רצינית. ובוודאי ובוודאי שלא היה נער בצוות מקימי התנור הספציפי הזה".
שאר העובדים במפעל לא חשדו שמשהו מיוחד קורה?
"לדעתי הם חשדו, אולי חלק גם הבין מה אנחנו בונים. נכון שבנינו את התנור אחרי שעות העבודה, אבל לא יכולנו להעלים אותו לשעות הבוקר. אז הם ראו את התנור שהולך ונבנה ושאלו שאלות. ניסינו כמה שיכולנו לשמור על זה בסוד, אבל אני בטוח שהיו כאלה שהבינו מה אנחנו עושים".
פאגלין מייצר תחת לחץ
בינתיים בית המשפט הרשיע את אייכמן וגזר עליו גזר דין מוות, אך איש לא ידע מתי בדיוק יבוצע גזר הדין. "יום אחד הגיעו אלינו אנשים ואמרו לנו שהתנור צריך להיות מוכן לשימוש בתוך יומיים", משחזר הדר, "זה נפל עלינו בהפתעה. באותו הזמן עוד היה חסר לנו הברנר, שאיתו נבעיר את האש בתנור. לא חשבנו שנצטרך אותו כל כך מהר".
בראיון שהעניק לפני כמה עשרות שנים פאגלין ז"ל לעיתונאי והסופר יוסף עברון, אמר: "עבדנו כמו מטורפים תחת לחץ זמן. אחר כך התברר לי, שהממשלה עמדה בלחץ בינלאומי אדיר לחון את אייכמן והיא רצתה לבצע את גזר הדין במהירות".
"חשבנו מה ניתן לעשות עם הבעיה של החוסר בברנר", נזכר הדר, "ואז עמיחי החליט ללכת למאפייה אחת שעבדנו איתה והייתה ליד הבית שלו ברמת גן. הוא לקח את הברנר מהתנור שלהם והביא אותו למפעל. הברנר היה פרימיטיבי לחלוטין. הוא היה בנוי על אוויר, קצת גז וקצת דלק".
לא פחדתם שמשהו יתפקשש?
"אני פחדתי, כי עוד לא הספקנו לעשות ניסויים בתנור ולבדוק אותו ופתאום מודיעים שהכל צריך כבר להיות מוכן".
חוסר הוודאות לא נגמר בזה. זמן קצר לפני ביצוע המשימה הודיעו האחראים לביצוע גזר הדין, כך מדווח הדר, כי שריפת הגופה לא תתבצע כמתוכנן בכלא רמלה.
"אחרי הבשורה הזו", הוא נזכר, "עמיחי הציע להם שהשריפה תבוצע בשדה שליד המפעל. הוא אמר להם שהוא יעמיד את התנור מחוץ למפעל ויבצע אישית את המשימה. נו טוב, כאיש מחתרת לשעבר לא הייתה לו שום בעיה לבצע את העבודה הזו..."
אבל אז שוב התהפכו ההחלטות ופתאום פאגלין מקבל טלפון בהול בשעת לילה, להיות מוכן לקבלת משאית מיוחדת בחצר המפעל שלו בתוך שעתיים, שתיקח את התנור לכלא רמלה.
פאגלין בעצה אחת עם הדר החליטו באותו לילה, לשלוח לכלא את פינחס זרקיקובסקי שיפעיל את התנור.
"זו הייתה מעין סגירת מעגל לשלוח ניצול שואה, כדי שישרוף את אייכמן", הוא אומר.
רעיון מעולה; סימבולי - ללא ספק, רק עם בעיתיות קטנה: לפינחס זרקיקובסקי לא היה שום ניסיון או מיומנות בהפעלת תנור בסדר גודל כזה.
"הסברנו להם, ובייחוד לפינחס, איך להפעיל את התנור", משחזר הדר. "במבט לאחור זה היה חסר אחריות לשלוח אותו לבד למשימה הזו, בלי לצרף מומחה שמבין יותר בתפעול תנורים".
ואולי על הדרך של סיפור חיסולו של אייכמן, אנחנו למדים קצת על המנגנון הפנימי של קצין המבצעים של האצ"ל: ההליכה הקבועה על קצה המצוק. התאווה הבלתי יודעת שובע לתפקד דווקא במצבי לחץ, גם כשאפשר להימנע מהם; וכפועל יוצא גם התשוקה לבלת"מים (סיטואציות בלתי מתוכננות). ולמרות כל אלה, ומעל כל אלה - השאיפה לגבור על הכל ולהצליח ביעדים שניצבים בפניו.
כך, למשל, בדחיית ייצור הברנר ואז לקיחה בהשאלה של ברנר פרימיטיבי מאיזו מאפייה; כך בעבודה מקרטעת בתחילת הדרך והלחוצה לקראת הסוף, שלא מותירה כלל זמן לביצוע ניסויים בתנור;
כך גם בשיגורו של זרקיקובסקי למשימה הבתולית שלו דווקא ברגע כל-כך היסטורי, לא פחות מכך, בתולדות מדינת ישראל; ואולי אפילו בתולדות עם ישראל.
ולמרות הכל, לפחות במבצע הזה, זה עבד לו: הברנר, התנור, השכל הישר והידיים היציבות של זרקיקובסקי ברגע האמת.
מה דיווח לכם זרקיקובסקי כשחזר מביצוע המשימה?
"הוא סיפר שאחרי שכיבו את האש, נשארו עוד כמה עצמות שנראו שלמות, ביניהן הגולגולת. פינחס אמר לנו שהוא לקח את הקת של המגרפה (שבה גרפו את האפר) ונתן מכה לגולגולת. רק אחרי המכה הגולגולת התפרקה גם כן".
את תהליך השריפה לא הצליחו, או אולי לא רצו, הסוהרים ואנשי הכלא להסתיר מהאסירים. "בשעת השריפה", ממשיך הדר להביא מעדות חברו לעבודה, "החלה המולה בכלא ואסירים רבים קראו קריאות נקמה. אנשים שנוכחו בזמן האירוע לקחו חלקים מהתנור - זכר לנקמה.
אגב זרקיקובסקי: בנו, תולי זיו, צייר במקצועו, לקח את הסיפור לכיוון ייחודי - הוא יצר סדרה שלמה של ציורי פחם על שריפת אייכמן.
מה עלה בגורלו של התנור?
"התנור הושמד לאחר השריפה, כי לא רצו להשאיר אפילו שריד קטן לאייכמן או למה שבא איתו במגע".
גם את אפרו של אייכמן פִזרו לכל עבר במימי הים התיכון. בכך הושלמה נקמה, גם אם חלקית ביותר, בצורר הנאצי.
אחרי שסיים לעבוד במפעל פאגלין, התמקצע הדר בבניית מאפיות. הוא היה מבוני מאפיות מצות הלפרין, מצות ישראל ומצות ראשון. גם כיום, בגיל 78, הוא עובד אם כי במשרה חלקית, כיועץ בתחום הטכני למפעלים המייצרים תנורים.
הוא מתגורר בהוד השרון, נשוי, אב לשני ילדים וסב לארבעה נכדים.
המשפחה שלך יודעת את חלקך?
"המשפחה תמיד ידעה. גם הנכדים יודעים".
והנכדים מבינים את המשמעות של מה שעשית?
"חלקית. הם מכירים את הסיפור של השואה, אבל כמו כל הדור הצעיר של ימינו, הם לא לגמרי מבינים את המשמעות שלה. אתה רואה בני נוער רבים שחוזרים ממחנות ההשמדה בפולין ועדיין לא מבינים עד הסוף את המשמעות של השואה".
ובשבילך מהי המשמעות של סיפור התנור?
"בשבילי זה לא סתם סיפור. זה מלווה אותי כל החיים. אני חי כל הזמן עם התחושה שהיה לי חלק בנקמה של עם ישראל בצורר הנאצי".
