הנבחרים בעיני עצמם

במצב הקיים, כל הסדר שלא יסכן את ישראל חייב לכלול ארבעה אלמנטים, שבלעדיהם לא תיכון כאן מדינה פלשתינית משום סוג שהוא: א. ההסדר יושג במו"מ ישיר בין הצדדים ללא נסיון הכתבת מהלכים באמצעות אלימות; ב. מדינת-ישראל תשמֵר גבולות בני-הגנה בשל המצאותה המתמדת בסביבה עויינת. ג. כל הסכם יכלול את סיום הסכסוך והתביעות, ויבסס כינון שלום כולל עם כל מדינות הליגה הערבית; להסכם תצורף התחייבות ערבית להמנע מתמיכה ו/או עידוד של מהלכים עויינים נגד ישראל בתמיכה ומימון ערביים. ד. הכרה ערבית בזכותה של מדינת לאום יהודית להתקיים בשלום באזור זה בשלום ושת"פ. אינני רואה את הערבים מסכימים לכך ולכן אינני רואה מדינה פלשתינית קמה באזור. ללא הסדר כולל, יתכנו רק סידורים אזוריים של אוטונומיה רחבה יותר או פחות על תחומי טריטוריה מסוימים באיו"ש שבהם רוב ערבי מובהק; אוטונומיה ללא ריבונות מדינית. לפיכך, חייבת ישראל להשאיר לפרק זמן קצוב, אופציה פתוחה להסדר כולל במו"מ כנ"ל ולהצהיר על כך פומבית. בה בעת עליה לקדם בפועל מהלכים שבעיקרם יוכלו להשתלב הן בהסדר סופי והן במציאות של אוטונומיה. לצד ארבעת העקרונות הנ"ל חייבת ישראל לאמץ לעצמה עמדה ברורה ומוצהרת בסוגיות מהותיות, שתהייה חלק מכל הסדר עתידי: א. גבולות 67 אינם גבולות ביטחון ואינם יכולים להיות בסיס להסדר. ב. הסדר לא ייעשה בשלבים אלא כמקשה אחת, כוללת. ג. לא יהיו אולטימטומים משום צד לשום צד. שני הצדדים יצטרכו להתפשר בכדי להגיע להסדר והעקרון המנחה יהיה הדדיות. ד. כל הסדר יצטרך לכלול התייחסות לכל המקרים בהם התחוללו שינויים דמוגרפיים מקומיים בדרכים לא חוקיות. ה. ערבים שיחיו בשטחים שיצורפו למדינת ישראל יוכלו לקבל אזרחות ישראלית בכפוף למדיניות ישראלית ארוכת-טווח, בתנאי שישבעו אמונים למדינת-ישראל ויהיו נקיים מפעילויות עוינות כלפיה. אחד הטיעונים המוזרים של יששכרוף עוסק "בעמדות המדיניות" של הגורמים המקצועיים במערכת הביטחון. על פניו זהו אוקסימורון בלתי נסבל בדמוקרטיה. הגורמים המקצועיים במערכת הביטחון, קרי הצבא על שלוחותיו, אינם אמורים לעסוק במדיניות. הערכותיהם צריכות להיות חלק ממערכת השיקולים שעל פיה מעצבת הממשלה את מדיניותה, אבל לא תכתיב או קו-מנחה לקברניטי המדינה. האחריות הלאומית הכוללת אינה מוטלת על כתפי הצבא. הסמכות החוקתית היא של הכנסת והביצועית של הממשלה. תפקיד הצבא הוא להשתמש באמצעים שמעמידה לרשותו המדינה, בכדי לבנות מענים צבאיים אפקטיביים לתמהיל האיומים החיצוניים והפנימיים כיום ובעתיד הנראה לעין. במידה שמפקדי צה"ל אינם מסוגלים לכך, פתוחות בפניהם שתי דרכים: ליידע את הממשלה ולבקש את הכרעותיה והנחיותיה או להעביר את האחריות לאחרים. הרצי הלוי, שאותו מצטט יששכרוף, מסייע לפלשתינים כשהוא מצטט אותם כאילו הם מייצגים את התנ"ך ולא את הקוראן. הם משתמשים בתנ"ך, זה נכון, אבל רק בכדי לנגח את ישראל. נזק דומה גורמים דברי האלוף נומה בעניין חלוקת נשק לכוחות הרשות בעיצומה של אינתיפאדה מתפתחת.

קציני הצבא הבכירים צריכים לפעול בשני מישורים עקריים: א. לוודא שהממשלה מבינה היטב את המציאות הביטחונית - איומים ומענים; ב. להכין את המענים הטובים ביותר - מגוון של מענים ולא מענה מאולץ ומאלץ יחיד - באמצעים שמקצה להם המדינה; לא יותר, אבל גם בהחלט לא פחות מכך. לעיתים קשה להשתחרר מהתחושה שהעיסוק של קציני הצבא הבכירים בפוליטיקה עולה על הרצוי והמותר והציטוט הנלהב מדבריהם על-ידי עיתונאים בעלי השקפה פוליטית שמאלנית או תבוסתנית, הם הכסת"ח החדש שמפתחים גורמי-צבא לקראת יום פקודה. "לחיות על חרבנו" הפך כבר לביטוי סטיגמטי, שחוק ושגוי. אין מדינה ריבונית שאינה חיה על חרבה מפעם לפעם. ישראל מדינה צעירה וכאשר תשיג את יעדיה הציוניים והלאומיים, תוכל להתאים את מידת השימוש בחרב לשיקולים שיהיו תקפים אז. היאוש הפלשתיני איננו תוצאה של השליטה הישראלית באיו"ש. ראינו אותו גם כשלא הייתה שליטה ישראלית כזו. המדינות הערביות מעולם לא לקו ביאוש ממין זה ובכל זאת עסקו ועודן עוסקות באלימות ובתמיכה באירגוני טרור, שאלימות היא שמם השני, אם לא הראשון. כל עוד סבורים הערבים שיוכלו להכניע את ישראל ולאלץ אותה בדרכים שאינן מו"מ ללא תנאים מוקדמים וללא שימוש בכוח, לקבל את עמדותיהם, הסיכוי לשינוי מצידם קלוש וללא שינוי, הסיכוי להסדר קלוש עוד יותר. האבסורד הגדול ביותר בדבריו של יששכרוף הוא אולי העובדה שהוא רואה את הסכנה הגדולה ביותר לישראל האידיאלית שלו "ברוב הדומם". הרוב הדומם הוא הציבור, הוא העם. הוא סיבת ותכלית קיומנו כאן. הוא אינו הסכנה הגדולה גם כשהוא אינו מקבל ותומך בעמדותיו של יששכרוף. הציבור אומר את דברו הן בבחירות, הן ברשתות החברתיות ובתקשורת והן בביטויי ביקורת או תמיכה בהפגנות או באירועים אחרים. לא תמיד עומדות לרשות הציבור האפשרויות והחלופות שבאמת היה רוצה או מעדיף לראות. במקרים כאלה, בניגוד ליששכרוף, הוא אחראי ושותק. מלל עתיר רוח וצילצולים אינו הוכחה שהדובר יודע על מה הוא מדבר. הוכחה שיש אופק חדש להסדר מדיני תהיה רק אם נראה שינוי עמדות בצד השני. איום בפירוק הרשות ב"החזרת המפתחות" או באינתיפאדה שלישית, אינו שינוי עמדות - הוא זריית חול בעיניים ושפיכת שמן מאותו מין שכשל כבר מספר רב של פעמים בעבר לאותה מדורה. יששכרוף מחפש כנראה עוזרים מחוץ לישראל שיחד עם התבוסתנים המקומיים והאלימות הערבית, יחוללו את הנס, יתישו את הציבור הישראלי ויניעו אותו לקבל הסדרי כניעה. הוא ושותפיו טועים. ישראל עשתה שורה ארוכה של מחוות, בחלקן חסרות-תקדים, כלפי הפלשתינים וזכתה בתמורה להן לשתי תוצאות עלובות: עוד ביקורת והסתה פראית משולבת באלימות מצד הערבים וביקורת ארסית מלווה ברמזים לסנקציות מצד ה"ידידים" במערב - לא כך ניתן להגביר אמון ולהתקדם להסדר ובלי אמון גם לא יכון הסדר. אם יש ליששכרוף משהו חדש לבשר לנו, אהלן וסהלן. אם לאו - יתעשת ויפסיק נא לזרות חול בעינינו.

1. בנקודה זו אני רואה צורך להבהיר שאני מסכים לטיעון שטרור בעוצמה מוגבלת ולזמן קצוב אינו איום קיומי. אבל חייבים לזכור שאחד המרכיבים המניעים טרור הוא הרצון לנהל מלחמת-התשה דה-לוקס, ובלבד שאתה מוכן לשלם את המחיר בכוח אדם של מלחמה כזו. מלחמת-התשה היא נקודת תורפה של המערב בכלל ושל ישראל בפרט. הם ואנחנו איננו מטיבים להתמודד במלחמות התשה וככל שמלחמת ההתשה מתקרבת למרכזי האוכלוסייה והפעילות הכלכלית, מעצימה ומאריכה ימים, כך גדולים השפעתה והרסניותה. הממד הטילי הקונבנציונלי של מלחמת התשה – כאשר הוא נתמך על-ידי יכולות כלכליות וטכנולוגיות של מעצמה בארגוני הטרור המבצעים (כגון, חיזבאללה), באופן גלוי או סמוי – עלול להופכה לאיום קיומי. שכן לאורך זמן יכולה היא לפורר את החברה האזרחית ולקעקע את התשתית הכלכלית הלאומית.