בהרצאה השביעית שלי במרכז מורשת בגין בירושלים, על מלחמת האיסלאם נגד המערב, ניתחתי את מלחמת לבנון השנייה ואת השלכותיה, בעשר השנים, מאז ועד היום. בעקבות מאו צה טונג, מכונן סין הקומוניסטית, טענתי, שאם ארגון טרור אינו מובס על-ידי צבא סדיר, הוא יוצא מנצח. חיזבאללה לא הובס, המלחמה הסתיימה בהסכם הפסקת אש, ומכאן שחיזבאללה ניצח בה. יצא כשידו על העליונה.
מלחמת לבנון השנייה ב-2006 נועדה להראות לחיזבאללה כי בריחת צה"ל מלבנון בשנת 2000, אחרי 18 שנים של לחימת גרילה ואנטי-גרילה כושלת מולו, ולהראות לחמאס, אחרי כישלון צה"ל בדיכוי האינתיפאדה השנייה, כי בריחת צה"ל מגוש-קטיף בשנת 2005 והרס הישובים, לא פגעו בעליונות הצבאית של צה"ל עליהם; וכי הבריחות בוצעו משיקולים מאקרו-אסטרטגיים. ממשלת אולמרט-פרץ ביקשה להתריע שאם ארגונים אלה יפגעו בישראל, יחסל צה"ל בלא קושי את יכולתם הצבאית. מכאן שמטרת המלחמה הייתה הרתעה אסטרטגית. אבל צה"ל לא סיפק את הסחורה. היכולת הצבאית של חיבאללה לא חוסלה, ומכאן שחיזבאללה ניצח ואותת לארגוני טרור אסלמיים שניתן להתמודד ואף לנצח צבאות סדירים.
אמנם באמצעות היכולת האווירית המעולה שלו הצליח צה"ל לפגוע קשות ברובע אל-דאחיה השיעי בבירות, ובבתיהם של ראשי הארגון, ומהלך זה הפתיע את נסראללה מאוד, עד כי אמר שאם היה מודע לכך לא היה מורה לחטוף את חיילי צה"ל. חטיפה שהייתה העילה למלחמה. אבל בשדה הקרב, חיל-האוויר הישראלי נטרל רק את משגרי הטילים ארוכי-הטווח, אך לא את הבינונים וקצרי הטווח, שהמשיכו לשגר טילים לעורף הישראלי, עד להפסקת האש, ולגרום נזקים קשים לנפש ולרכוש. והעיקר - זרוע היבשה של צה"ל, ובעיקר חיל רגלים ושריון תפקדו רע ושילמו מחיר כבד.
עיני כל העולם היו נשואות בקיץ 2006 לדרום לבנון ללמוד כיצד צבא סדיר מתמודד עם ארגון גרילה לא-מדינתי, העולה מתוך אוכלוסייה אזרחית, שעקרונות מוסר המערב ומדיניותו אוסרים לפגוע בה, גם כשהיא תומכת בטרור. לא רק בישראל הבינו שצה"ל לא סיפק את הסחורה ואילצו את
דן חלוץ הרמטכ"ל, ואת עמיר פרץשר הביטחון להתפטר, אלא גם ארגוני הטרור המוסלמיים ראו זאת. מלחמת האזרחים בסוריה - ארגוני גרילה נגד צבא סדיר - שפרצה ב-2011, ופעילות דאעש בעירק ובסוריה, משנת 2014 עד היום, הן מן התוצאות מכך. לקח שלמד מנהיג רוסיה,
ולדימיר פוטין, מאותה מלחמה הוא, שאין להימנע מלפגוע באזרחים אם מבקשים לנצח במלחמה של צבא סדיר מול ארגון גרילה לא מדינתי, וכך פועל היום חיל-האוויר הרוסי בסוריה, ובפחות אגרסיביות גם חילות האוויר המערביים מול דאעש בעירק ובסוריה.
