תוכנית מדינית - חד-צדדית
על ממשלת ישראל לחרוג מהשגרה והגישה הקלאסית, של ניהול מו"מ מדיני עם קלישאות בנוסח "ללא תנאים מיוחדים", אין לנו פרטנר שזה נכון עובדתית ולכן יש להציע תוכנית מדינית של ישראל מבוססת על גבולות בני ביטחון והגנה.
מה שטוב ופועל במקומות אחרים בעולם, לא בהכרח עובד ומצליח במזרח התיכון. כל ממשלות ישראל עד כה - עסקו בדרך זו או אחרת, ובמיוחד מאז 1967, בדיונים ובניסיון להגיע להסדר, עם הרשות הפלשתינית, קודמתה וגם זו שבתקופת עראפת ובמיוחד אחריו עם אבו-מאזן. כל הניסיונות לא צלחו. לא בדרך המלך, לא במחשכים, בתיווכים, בוועידות למיניהן, ובתוכניות חדשים לבקרים, מבית היוצר של ארה"ב. היו מספר וועידות מרשימות, מבחינת המשתתפים, הנציגים הבינלאומיים, ונציגי מדינות ערב - שבאמת רצו וקיוו להסדר, שיביא רגיעה ושקט לאיזור, דבר שהוא טוב לא רק לנו, אלא גם לפלשתינים ולארצות ערב סביב, במיוחד - מצרים, ירדן, ערב הסעודית ואפילו בעקיפין סוריה.
תוכנית "מפת הדרכים" - מבית היוצר של ארה"ב, הייתה הטובה והיצירתית ביותר עד כה - בתחום הזה, אבל במציאות הסבוכה והסוערת של האזור - כמעט לא נשאר ממנה זכר. תוכנית זו - אושרה למעשה ע"י ממשלת ישראל, לפני ממשלת נתניהו-ליברמן - ולמרבה הפלא הם מוכנים לקבל אותה, כניסיון להגיע להסדר בר-קיימא או לפחות לטווח ארוך. אך דא-עקא - התנאים המוקדמים בתוכנית להתקדמות כמו: פירוק ארגוני המחבלים וביטולם, אסוף הנשק הלא חוקי (פרט לשוטרים וכוחות הביטחון של הרשות הפלשתינית), הפסקת ההסתה נגד ישראל וכו', לא מקובלים ולא יכולים להיות מיושמים ע"י אבו-מאזן - כמו קודמו עראפת.
אם נוסיף לכך את השתלטות החמאס על עזה והקמת מדינה אלטרנטיבית ליהודה ושומרון, לרבות עומק השנאה וההבדלים בין עזה לרמאללה, נראה שהתוכניות להסדר - הולכות ומתרחקות לדורות הבאים. גם תוכניות ביניים כושלות, כמו "
הסכם אוסלו" - אבי אבות הטומאה של הסכסוך ישראלי פלשתיני, "תוכנית ז'נבה" של יוסי בילין או הניסיון הנואש של "המפקד הלאומי" - בראשות האלוף עמי אילון, רק הוכיחו שהסדר עם אבו-מאזן או יורשיו, לא יהיה בדור הזה.
ההצהרה של הנשיא אובמה שתוך שנתיים יהיה הסדר באיזור, נראית בשלב זה, בלתי מציאותית, שאפתנית מדי, ובעיקר תמימה. מתוך ההצהרה הזו ברור, שממשל אובמה לא מבין את המזרח התיכון, את המנטאליות, בעיות החברתיות, דתיות, של הצדדים בסכסוך, וכפי שכשלו קודמיו, גם הוא יכשל. לא יעזרו הלחצים ולא האיומים, הבעיה סבוכה מדי, בכדי לפתור אותה ע"י לחצים דיפלומטיים או כלכליים או ערעור יחסינו עם ארה"ב.
אסור על נתניהו להיבהל, להיכנע, להתנער מהבטחותיו לציבור בוחריו, ובמיוחד אסור לו לוותר בכל מה שקשור לביטחון המדינה ושלום תושביה. אובמה רוצה שקט במזרח התיכון - הציבור הישראלי רוצה ביטחון, בפער הזה תפקידו של נתניהו גדול והוא מבין מה טוב לישראל, טוב יותר מאובמה. לפיכך, לאור הנתונים האלה באיזור, וכדי להמעיט את האיום והלחץ, כפי שנראה באופק, על נתניהו להציג תוכנית מדינית חד-צדדית ובה עקרונות וקווים שלא ניתן לחצותם, בשל שמירה על ביטחון ישראל.
בתוכנית הזו יש להדגיש את הדברים הבאים:
- גבולות בני הגנה - תוך הדגשה של אי-חזרה לגבולות 67.
- גושי ההתיישבות הגדולים - נשארים בידי ישראל ובגבולותיה תוך רצף טריטוריאלי.
- מדינה פלשתינית - מפורזת בתנאים שפירט נתניהו בנאום בר-אילן, על כל תנאיה.
- אזור בקעת הירדן - יהווה גבול ביטחון אסטרטגי של ישראל, ולא תהיה כל אופציה לצבא זר לחצות אותו.
- הפלשתינים - יקבלו את כל הסממנים של מדינה עצמאית המנהלת את כל ענפי חייה האזרחיים (פרט לנושא הצבא ביטחון, נשק כבד, צבא סדיר והסכמים עם מדינות אויב).
- ישראל תהיה מוכנה לתיקוני גבול מתאימים, כולל החלפת שטחים בתמורה לגושי ההתיישבות הגדולים.
ז. "האגן הקדוש" - בירושלים יהיה פתוח ונגיש לכל הדתות, מנוהל ע"י נציגי כל הדתות בפיקוח בינלאומי. במידה רבה תהיה זו נוסחת מדינת הוותיקן ברומא.
ח. ירושלים תהיה בירת ישראל הבלעדית.
ט. ניתן יהיה לדון לגבי גבולותיה מחדש ובמיוחד לגבי השכונות הערביות המרוחקות שבסביבתה.
- ישראל שומרת לעצמה את הזכות לגמישות, וויתורים מסוימים, במסגרת הסכם הדדי, במידה שלא יפגעו בביטחון ישראל, אך יהיה לטובת האזור ושני העמים.
- הסכם עם סוריה לא על חשבון ביטחון ישראל במיוחד לגרורה של אירן והשלכותיה על הגולן.
הצגת תוכנית מדינית, בסעיפים שציינתי או בשינויים המתבקשים - יהיו בסיס לטיעוני ממשלת נתניהו, לכל הסדר באזור ולא נהיה תלויים בממשל אובמה ובהצעותיו. או בחסדי והצעותיהם של הקהילייה האירופית הצבועה. יתרה מכך, הצבת התוכנית על סעיפיה ועקרונותיה, תהיה תשובה מוחצת, לכל המומחים והטוענים מהשמאל ומהמחנה הציוני, שאין תוכנית מדינית, אין אופק מדיני, אין התקדמות. יש פרטנר או אלה שטוענים שאין פרטנר כי הוא אימפוטנט פוליטי, ואפילו הפלשתינים לא יכולים להחליט מי מייצג אותם.
צא ולמד. הפלשתינים מציגים תנאים מוקדמים כמו נסיגה לגבולות 67, חלק מירושלים כבירתם והסכם לגבי הפליטים וזכות השיבה. ניצחון החמאס בעזה, ההשתלטות והמשך ההסתה נגד ישראל, כולל טילים ופיגועים, צריך לשמש כמנוף, לטיעון הביטחוני, חיובי של נתניהו, לגבי הסעיפים שבתוכנית המדינית, כדי שטעות מעין זו, לא תשוב גם ביהודה ושומרון. להערכתי, הצגת תוכנית, גם אם היא חד-צדדית, שבה עקרונות וקווי יסוד, שלא ניתן לוותר עליהם או לשנותם, לנוכח מצבנו הביטחוני, אסטרטגי, באזור הוא הכרח מדיני עם פירות חיוביים בהווה ובעתיד.
ממליץ לקראו ולהאזין לראיון והגישה של הפרטנר אבו-מאזן:
- ביום רביעי 27.5.09 נתן אבו-מאזן ראיון בשפה האנגלית לג'קסון דיהל, עורך חדשות של הוושינגטון פוסט, במלון ריץ בוושינגטון, בנוכחות שני אנשים נוספים.
- לאחר פרסומו ביום שישי 29.5.09, לא באה הכחשה מטעם אבו-מאזן או עוזריו, לגבי דיוקם או תכנם.
- לגבי הראיון התייחס כבר העיתונאי בן-דרור ימיני במעריב מיום 19.6.09.
- עמדת אבו-מאזן לגבי ההצעה הנדיבה מאוד של אולמרט שספק אם הייתה עוברת בממשלה או בציבור או במשאל עם, הייתה שלילית לפי עמדתו והחלטתו.
- ובכן, הצעת אולמרט מספטמבר 2008, ישראל הייתה מוכנה להעביר לרשות 97% משטחי הגדה, להכיר עקרונית בזכות השיבה בצורה מוגבלת, מעבר בטוח לעזה. פירוש הדבר היה פינוי של לפחות 60,000 מתנחלים.
- תשובת אבו-מאזן - סירוב עקב פערים גדולים וכן הוסיף שהסכמה מעין זו - תימנע שיבה המונית של פלשתינים - כלומר, אבו-מאזן מתנגד לשתי מדינות לשני עמים.
- זאת העמדה הפלשתינית הברורה - ואיפה ההצעות שלנו, ואיפה ההסברה שלנו, כלפי פנים וכלפי חוץ - מגמגמת וישנונית.
לסיכום:
- לאור הסטגנציה ביחסים ולאור האפשרות שלא נוכל להגיע להסכם בשיחות ישירות דו-צדדיות, וכדי למנוע התערבות זרה, שהיא תציג תוכנית מדינית וילחצו על ישראל לקבלה - התשובה שלנו הצגת תוכנית (ואפילו חד-צדדית), מה רוצים, מה המטרות, על מה לא נוותר, על מה אפשר להתפשר ולהתגמש ובעיקר על מה אפשר לוותר, ועל כך אנו מוכנים להילחם בכל העולם, מול כל הקשיים - לביטחון מדינת ישראל.
- גם בוז'י הרצוג בפגישתו עם נשיא צרפת, בינואר 2016 - הצהיר בפניו כי הסכם שלום או הסדר שלום, בשלב זה לא יישום ולא נראה באופק.
