מימוש זכות לשלוט דרך ערעור תרבות מושרשת

סיר הלחץ הישראלי רוכש ומבעבע בשריקות תקשורת טורדניות, רוטט ממערבולות פוליטיות, חרדתיות, דתיות תרבותיות ביטחוניות, חברתיות, כלכליות ומה לא?! בימים אלה שבים אמצעי תקשורת ומעלים לאוויר כפולמוס, עוד יוזמה של שרת "תרבותנו" הנלהבת, לקשור בחוק את "התרבות לנאמנות והזדהות" למדינה ולסמליה. התקשורת בדרכה הרדודה והטורדנית מעלה לאוויר תומכים ומתנגדים ליוזמה ולשרה. אלא שבדרך שאימצה לה התקשורת אין כאן דיון רציני, יש כאן בעיקר דברי התנצחות בין החרדים, מפגיעה בתפישות עולמם השרירותית על מהות התרבות, לבין אלה שברצותם לשלוט, הרואים בתרבות אמצעי מתבקש להמחשת שליטתם בפוליטיקה העכשוית במדינה. אשר על כן ניתן כבר בתחילת הדיון לקבוע, שאין כאן מאבק לגיטימי בין תרבות שונה וראויה שמבקשת לדחוק את רגלה של התרבות הקיימת. המאבק והפולמוס הם על תחושת השליטה וביטויה מצד אלה שזכו בשלטון. כדי לפשט את הדיון, ומאחר שלכאורה נעשה כאן שימוש נלוז במושג המקודש תרבות, ארשה לעצמי לנתח את הפולמוס לעומקו כמאבק על המושג תרבות, בין הנאמנים לתרבות השרירה, לבין הרואים בה מכשול לביטוי שלטונם.

פלורליסטי וחופשי

המאבק הזה מתמצה לעניין מעשי אחד, התמיכה הכספית של המדינה במפעלי תרבות ביקורתיים מסוימים. לרוע המזל, המושג תרבות מכיל בתוכו מגוון רחב מאוד של תחומים ונושאים שאין הסכמה על איכותם וחשיבותם, ובקרב הציבור הרבגוני שמאפיין את אזרחי ישראל, זה נתון בסיסי שמשפיע באופן ישיר על מהות הדיון בתרבות. צביונה התרבותי של ישראל הוכתב לה על-ידי מיסדיה ומבסיסיה. הצביון בעיקרו היה חילוני אירופי, סוציאליסטי ליברלי, שוויוני פלורליסטי וחופשי. התרבות הזאת עוצבה בקנאות אליטיסטית, והונצחה כבר במגילת הכרזת המדינה, וכך הציבה את החברה הישראלית הצעירה והרבגונית מהר מאוד בפסגת המודעות המערבית. ככזאת היא זכתה לאהדה עצומה ולתמיכה גורפת מצד מדינות המערב, תמיכה שסייעה להתבססותה כמדינה יהודית למרות שחי בה מיעוט גדול ובחלקו עוין, של אזרחים לא יהודים. גולת הכותרת התרבותית התבטאה בתעוזה ובנחישות המופגנות להעניק חופש ושויון פוליטי לכל אזרחי המדינה מראשיתה. למרות שהיה הכרח לחברה היהודית לנקוט אמצעים מפלים כדי להגן על עצמה ועל ביטחון אזרחיה מפני המיעוט הלא יהודי העוין שנשאר בה לא התפתו מובילי התרבות היהודים לדרכים קלות להנציח את ההגבלות שנאלצו להשית על הערבים. מרגע שחשו מספיק בטוחים הסירו בהדרגה את ההגבלות ללא תנאים וללא תביעות מהמיעוט.

ביטחון עצמי

הגישה התרבותית הסובלנית הזאת הניבה לאורך הזמן את פירותיה, שהתבטאו בכך שמרבית התושבים הלא יהודים השלימו למעשה עם המציאות שנכפתה עליהם והסתפקו בהתנגדות פסיבית, היות שהשתכנעו ביכולתה של התרבות הזאת להתקיים להשתמר ולהתבסס כעמוד תווך מרכזי שישמש משענת איתנה לכלל מרכיבי החברה להיסמך עליו. מובילי התרבות "האליטיסטית" המכילה, השכילו לשכנע בהדרגה את עצמם ואת העולם ביציבות ובאיתנות התרבותית של המדינה המורכבת. בכך שלא נגררו לנקוט סנקציות והגבלות כלליות כתגובת נגד לכל אירוע ביטחוני אלים, הם הפגינו ביטחון עצמי בנחישות דרכם התרבותית האליטיסטית ובעוצמתה החוקתית של המדינה. חמישה עמודים מרכזים מחזיקים בגאון את התרבות האליטיסטית הזאת: חופש הביטוי ללא תנאים המוענק לכל האזרחים. השויון המלא בפני החוק שהוקפד על-ידי בתי המשפט. זכות הייצוג הפוליטי לכלל המבוטאת בבחירות הוגנות לכנסת. עקרון חופש המידע הפתוח לכלל הציבור והשיח התרבותי שהוביל הרוב המתעקש להתחשב במיעוט ובמצוקותיו. חמישה אלה כמעט לבדם החזיקו שנים יחדיו את החברה הישראלית הרוטטת! צריך כאן להדגיש שהתרבות הזאת נתמכה והתלכדה לא במעט על-ידי האיום הקיומי החיצוני הבלתי פוסק. אלא שדור ההמשך של המייסדים, מהימין ומהשמאל, שזכה לשלוט בתרבות בחסד האבות, לא השכיל לעצב תרבות משתנה כהמשך לתרבות המייסדים. ומשננטש בהדרגה האתגר התרבותי הלאומי המאחד, צצו בהדרגה הפגמים והפגעים שקודם התבטלו מפניו. זכור וידוע המשפט הישן "ממשלי" "באין חזון יפרע העם". וכך עוברת לה, זה שנים, התרבות הלאומית המעוצבת זעזועים מיד כל בר בי רב.

מזרח תיכון חדש

משחשו בני דור המייסדים הסוציאליסטים, שאין בידם יכולת ליצר תרבות המשך לאומית מאחדת והבינו שכתוצאה מכך הם יאבדו את בכירותם הקיימת, שבאה להם בחסד, הם ניסו באיחור להוביל מהלך מדיני משמעותי אמיץ עם הפלשתינים תוך אמונה שיזכה בתמיכת הפלשתינים, ואם יצלח יביא גם למהלך התרבותי לאומי החסר, כתוצר טבעי של "מזרח תיכון החדש", כשיוצר. היה כאן הימור פוליטי מדיני מחושב, שנתמך ועודד על-ידי המערב כולו. אלא שהמהלך הנועז צלח רק בחלקו הראשון ונעצר באלימות ובהתנגדות קשה, מצד חברות לאומניות משני צידי המתרס, שמטבען השמרני החשדן חששו לסכן ולאבד את מה שדימו שהשיגו, כל חברה בצדה, שכן ההתרחשויות בצד הערבי מושפעת ומשפיעה על מה שקורה בצד היהודי! בכך הועמק והורחב החסך התרבותי לאומי שכבר התהווה, לכדי תהום רחבה שלא ניתן לגשר עליה באמצעים הרגילים. חמשת עמודי הסמך של התרבות הלאומית הישראלית הזדעזעו ונסדקו, כל אחד מהם בזמנו ובמידתו!... אל המבנה התרבותי המאתגר והנועז, אך המזועזע הזה, מנסים עכשיו אותם גורמים שמרניים לנסות ולחדור ולא עם איזה מסרי תרבות חדשים או המשכיים, אלא עם תפישות עבר ארכאיות ידועות, וחלקן זכורות לשמצה. עיקר שאיפתם היא למוטט! לערער כדי להוכיח ולהצדיק את התנגדותם וסרובם האקטיבי לתת סיכוי לשינוי.

עשיה פעילה

בפי "המבשרים" בצד היהודי הדומיננטי, "בשורה" אחת, בשורת חילופי האליטות. בין נושאי "הבשורה" הם צאצאי מודרי העבר, כמו בן דרור ימיני, או דרור אידר, שחוברים לצאצאי מודרי 48, אלה ששללו את תוכנית החלוקה והודרו מהמיתוס התרבותי של מיסדי המדינה. בני המודרים של 48, מצאו להם נחמה ופיצוי ב-67 בניצול כיבוש השטחים הזמני, להתנחלות חד-צדדית ללא הסכמה פורמלית של ממשלות ישראל, ובכך ממשיכים בעשיה פעילה, את התנגדותם של המייסדים המודרים ב-48, מסרבים להתפשר, לקבל את תוכנית החלוקה שהיא בבסיס יסוד מדינת ישראל! לסיכום: המאבק התרבותי הלאומי הנוכחי נותר ביסודו, המשכו של אותו המאבק התרבותי לאומי הישן, שפילג את האבות המייסדים והונחל לדורות ההמשך. המאבק בין התרבות החילונית החופשית הפרגמטית הפתוחה המושפעת והמתפשרת, לבין התרבות המאמינה המסורתית המסתגרת והמבקשת להחזיר את אשליית "ימינו כקדם". מאבק בעל מאפיינים דומים, אך מקוטבים הרבה יותר, מתנהל ממש עכשיו בעוצמה אכזרית מדממת ומגלה, על דמותה התרבותית של החברה הערבית המוסלמית. אצלנו למזלנו בינתיים, שדה הקרב העיקרי וכלי הזין המשמשים במלחמה, הם אמצעי התקשורת והביטוי המרובים המאפשרים בינתיים חופש להתלהמות להתבטאות קיצונית וטורדנית שעלולה להיות גם מסוכנת! הדילמה העומדת לפתחו השורק של "סיר הלחץ" הישראלי: כאשר נתנה למודרי העבר הזכות לשלוט, האם השליטה מקנה גם זכות לערער את התרבות שהעניקה להם את השלטון? תרבות שרירה אף שהוענקה ומקוימת בחסד אבות? תרבות חופשית ביקורתית שהוכיחה את עצמתה המקרבת, לאורך שנות המדינה הסוערות. אם המאבק אצלנו ישמר ויסתיים, "בשדה הדמים" של השיח התקשורתי הטורדני, תהיה זאת הוכחה לעמידותה ולחוסנה של התרבות החופשית שיסודותיה עוצבו על-ידי האבות המייסדים.