פעם נוספת הוכח מחדש כי מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. הפעם אמורים הדברים בהחלטה להקים סוף-סוף תחנת-שידור של "רדיו נוסטלגי", כבימה להשמעת שיריהם העבריים של יוצרים ותיקים.
אלא שבתהפוכות הגורל האכזר, צריך היה, מן הסתם, מותו הטראגי של הזמר
גבי שושן לשמש זרז להקמתה של תחנה שכזו, במסגרת תאגיד השידור הציבורי, המוקם בימים אלה.
האמת חייבת להיאמר שחסרונה של תחנה משמרת כזו עד היום הוא תעודת-עניות תרבותית מביישת. היעדרה של בימה קבועה והולמת למי שהיו יוצרים ותיקים, פוגע קשות בכבודם האישי, וזאת לאחר שנתנו לזמר העברי את מרצם ואונם, מבלי לבוא על גמולם הראוי.
קיפוח לשמו
זמרים עתירי-שם, ששיריהם הפכו ללהיטים בזמנם, נשכחו במרוצת השנים ולא זכו עוד להישמע מעל גלי האתר, רק משום העיקרון האומלל של "ישן מפני חדש תוציאו", כשזמרים חדשים ובלתי-ידועים תפסו את מקומם בשידור.
אלא שהעוול הזה, שנגרם ללא מעט יוצרים ותיקים, חוזר על עצמו מפעם לפעם. תחילה היו אלה יוצרים מעדות המזרח, שיובשו ונדחו לקרן-זווית. עדיין זכור קיפוחן המשווע של זמרות ותיקות כברכה צפירה, חנה אהרוני ואסתר גמליאלית, רק משום ששיריהן היו בעלי קונוטציה מזרחית מובהקת. אחריהם צונזרו שירים שכונו "פרובלמאטיים", ושלא הושמעו לציבור הרחב מפאת נושאם "הרגיש ביותר". כאלה היו "הסלע האדום", "אנקש" ו"פרנצ'סקה".
כמה עצוב שגבי שושן צריך היה לשלם בחייו כדי לשמש כזרז וכאבן-דרך להקמתה של תחנת "רדיו נוסטלגי", רק כדי שכבודם של יוצרים ותיקים יישמר ויונצח בשנים הבאות.