יגיל לוי, הינו חבר הסגל הבכיר באוניברסיטה הפתוחה החוקר את משולש היחסים: צבא - חברה – פוליטיקה, בהתמקדות בזיקה שבין מדיניות הצבא להרכבו החברתי. בספר הזה הוא מנתח לא רק את תהליך ה"הדתה" (religionization) שעובר הצבא, אלא אף עוסק בהתערבות הגוברת של הרבנים בהתנהלות הצבא. ל"המחשה, איסור הצבא על פעילות שגרתית של יחידותיו בשבת היא ביטוי להדתה, אבל כל עוד שרשרת הפיקוד הצבאי אוכפת זאת, אין מדובר בתאוקרטיזציה. לכשיקבעו רבנים אזרחים מה מותר ומה אסור בצבא בשבת, תתרחש גלישה לתאוקרטיזציה" (עמ' 12).
כבר במבוא הוא מסביר את התאוקרטיציה של הצבא – "היא נבעה משילוב של דרישה "מלמטה" של מסה קריטית של חיילים דתיים, ששאפו להשפיע על תרבות הצבא ולא אחת פנו להתערבות של רבנים כמקור סמכות, עם נטיית הרבנים עצמם להתערב. אלו, כמנהיגי הרשתות הדתיות, נטו להרחיב את תכולת תחומי העשייה הצבאיים שאפשרו להחיל עליהם פרשנות הלכתית מחייבת ולהתערב כדי לממש את כושר המיקוח שלהם וכך להשפיע על תרבות הצבא ועל פריסתו בתנאים של תחרות בין הרשתות" (עמ' 14). בנוסף להסבר המילולי מובא תרשים הנושא הכותרת "מחוללי התאוקרטיזציה" (עמ' 15).
במסגרת התאורטית דן לוי במשטר התגמול הצבאי בקושרו זאת לאי ההפרדה בין הדת למדינה. מלכתחילה נתפס צה"ל כצבא חילוני שמפקדיו גויסו מהשדרה החברתית של תנועת העבודה (עמ' 53). אולם, "ההנהגה החילונית של המדינה הסכימה לעצב צבא שיש לו צביון יהודי והוא מחויב לשמירה על הסדרי דת בסיסיים החלים על כלל המגויסים, חילונים ודתיים כאחד" (עמ' 64).
מכינות קדם צבאיות
משנות השישים ניתן לדבר על ארבע תגובות אסטרטגיות של חובשי הכיפה לשיפור מצבם בצבא להשפעה על אופיו: א. מסלול ההסדר, שהקמתו הייתה הפעולה הבולטת הראשונה של הציונות הדתית לשינוי מעמדה בצבא. ב. גוש אמונים - כמסלול עוקף צבא, שחתר לפתח היררכיה חוץ צבאית. ג. מסלול הפטור לחרדים, שהונע מהצורך לפתח היררכיה חוץ צבאית. ד ."משום שמסלול ההסדר הגביל מוביליות דתית בצבא ומסלול גוש אמונים דעך בשנות השמונים, מסוף שנות השמונים התפתח מסלול המכינות הקדם צבאיות. מסלול זה אפשר השפעה ישירה על צביון הצבא" (עמ' 65-66).
על-פי מחקר מראשית העשור הראשון של מאה זו עולה, שכשבעים עד תשעים אחוזים מבוגרי המכינות הדתיות מתגייסים לתפקידי לחימה לעומת כ40% בכלל הצבא, וכ-20% הולכים לקצונה לעומת כ-10% בכלל הצבא (עמ' 132). את מהלך הצבא לעידוד המכינות ניתן לראות בהקשר של התרחקות המעמד הבינוני החילוני מהצבא, שהתפשר, ובלבד שתובטח הזנתו בכוח אדם מיומן. מתוך כך ראוי לעמוד על פעילותו של הרב סדן (אבי המכינות הצבאיות) לעצב תרבות צבאית חדשה, שמתקיים בה חיבור בין העשייה הצבאית ובין הממד הדתי. כלומר מדובר על עלית משרתת חדשה, שלא רק קוראת תיגר על העילית החילונית אלא גם מחליפה אותה. זה החל כבר עם חיילי ההסדר במלחמת יום הכיפורים ונמשך ביתר שאת משנות השמונים ואילך. סדן מצוטט מספר פעמים בספר, כמו למשל - "כל זמן שרוב עם ישראל חילוני - איננו רוצים, גם איננו יכולים, לכפות את דעתנו עליו", ולכן הציע: "בכניסה לתוך המערכות הקיימות, נפגוש הרבה אנשים טובים ומוכשרים ויחד עמם - כולנו יחד - נתחיל להתמודד עם הבעיות האמתיות של עם ישראל'(עמ' 130).
כמורה דידקטי חוזר מסכם לוי כל פרק ופרק. הוא מסביר את האסטרטגיה המרכזית שנסבה על עידוד שילוב הדתיים לצד קבוצות אחרות, שהביאו לחבריה התגמולים הסמליים הבאים: א. הסדרת נוכחות ביחידות קרביות הנהנות מיוקרה ב. לגיטימצית השילוב בצבא חיזקה את תחושת השפעתם על הצבא ואת זהותם כחיילים דתיים.
לא מעט נתונים מעניינים מצויים בספר. למשל בפרק מס' 4 "צבא השיטור המשוקע ברשתות הדתיות", לאחר שמובאת תפיסות הרבנים: שפירא מול אבינר ביחס ל"קדושת המדינה", הוא מציין שבפברואר 2005, חצי שנה לפני ההינתקות, חתמו עשרת אלפי חיילי מילואים וסדיר על הצהרה שלא יתנו את ידם לפינוי ישובים (עמ' 192).
משמעת צבאית
חשוב לציין את דעת יגיל לוי ביחס לאפשרויות העתידיות של פינוי ישובים. קודם ראוי לקרוא את סיכומו בנושא פריסת הצבא בגדה לאמור: "פריסתו של הצבא בגדה מגלמת סטייה משני עקרונות יסוד של צבא מודרני בחברה דמוקרטית. העיקרון הראשון הוא ניתוק החייל מסביבתו האזרחית וקביעת גבולות בין הצבא ובין החברה. ניתוק זה חיוני לבניית הזהות של האזרח כחייל, הכפוף לחלוטין למרות ולמשמעת הצבאית, בפרט בחברה מפוצלת פוליטית... מכך נגזר גם העיקרון השני, והוא הרחקת הצבא מעיסוק בהשלטת סדר פנימי. כחלק ממהלך זה הורחק הצבא מהשיטור הפנימי בדמוקרטיות המערביות ותפקידו בדיכוי מתנגדי המשטר נחלש. בתהליך בינוי המדינה התגבשה בהדרגה חלוקת עבודה בין הצבא, הממונה על הגנת המדינה כלפי חוץ ובין המשטרה, ארגון חדש יחסית שתפקידו השלטת הסדר הפנימי"(עמ' 238-239).
נוכח התהליכים שעובר הצבא מעמיד לוי את שאלת פינוי הישובים על-ידי הצבא בצורה הבאה: "השאלה המתבקשת אינה רק כיצד יתנהג הצבא אם יוטל עליו לפנות, אלא אם בכלל תוטל עליו משימה כזו בגלל החשש מסירוב" (עמ' 241). הוא מסביר זאת בגידול התנגדות לעומת ההינתקות נוכח גם חשיבות יהודה ושומרון, התגברות הלגיטימציה לסרבנות, חיזוק משקלם של בוגרי המכינות הצבאיות והקצונה הדתית ועוד, ומסכם הסוגיה בטענה ש"אין בדברים אלו בכדי לקבוע כי בעתיד לא תוכל הממשלה לפנות יישובים, אבל ההגבלות ניכרות יוטלו על חופש פעולתה. מגבלות אלו עלולות להרתיע כל ממשלה מפני התחייבות לפינוי ישובים" (עמ' 245).
מול תהליכים אלו הוא מקדיש יריעה סבירה ל"קרב המאסף חילוני (ש)התפתח סביב שלושת אירועים - שירת נשים, השלכות השילוב הראוי (של חרדים בצבא נוכח שילוב הנשים) ותפילת יזכור" (עמ' 281). מידע ספציפי חשוב הוא מספק על חובת קביעת מזוזה מבחינת "דעת התורה" (עמ' 331), כמו גם על הרחבת תפקדי הרבנות הראשית ( עמ' 342-344, כולל תרשים בעמ' 349).
לאור סיכום כל פרק ופרק, ניתן לראות ב"סיכום - התאוקרטיזציה של הצבא" את ליבת הספר המייתרת את סיכומי הפרקים ומאפשרת קריאה מהודקת של רק 25 עמודים במקום ספר העמוס לעייפה בחזרות. בסיכום מסביר לוי מדוע אין להתייחס רק להדתה בצבא, אלא גם לתאוקרטיזציה, על מחולליה, על העמקת סמכויות הדתיות בניהול הצבא, תוך הסבר על מהות סטיית התאוקרטיזציה מהעקרונות הגלומים בנורמות המכוננות את עקרונות הפיקוח על הצבא.