המורה גערה: מי זה קראה למורה בשמה? המורה נזפה: היא לא חברה שלך! היא גערה ונזפה בתלמידה שוברת המוסכמה לפיה למורים אין שם פרטי, בגלל שלא כינתה אותה המורה אלא נקבה בשם הפרטי שלה. המורה, כמוני, שהייתי עד נוכח, הופתעה והביטה פעם לכיוון המורה הנוזפת ופעם לכיוון התלמידה הנזופה. יראת כבוד? בוודאי, אבל מה בינה ובין אי-כינוי מורה בשמה, אות וסימן ראש וראשונים לזהותה, ליכולת לבדל אותה כמי שהיא. מה לא בסדר לכנות מורה בשמה הפרטי כאשר מבקשים להסתייע בה לפירוש, לעצה, לעזרה? מה בין שמירה על הכבוד ושמירת מרחק ובין איסור על כינוי מורה בשמו?
חוסר כבוד מערכת החינוך יכולה וצריכה לפעול רבות ועמוקות כדי להנחיל ערכים. כיבוד הזולת (האני הוא האחר, או ההפך) הוא ודאי אחד החשובים והמרכזיים שבהם, אבל קריאה למורה בשם הפרטי שלה, כדי להסב את תשומת הלב לצורך או לרצון לקבל את תשומת לבה ולהיעזר בה אינה ביטוי של חוסר כבוד. לטעמי, אם יורשה לי, ההפך בדיוק. הכינוי "המורה" הוא שם עצם קיבוצי, אחיד, שלא רק מרחיק ומנכר אלא יוצר תחושה של רתיעה ואולי אף של יראה (שאין בינה ובין כבוד ולא כלום). דווקא כאשר מכנים אדם בשמו פונים אליו לא רק כאל בעל מקצוע אלא כאדם. יש בכך משהו אישי יותר, טיפה יותר חם.
אני לא בטוח אם מה שהתלמידה תזכור מהגערה ומהנזיפה יהיה הצורך לכבד מורים (האם בכינוי שמה הפרטי אין משום רחישת כבוד לה)? אולי, כמה חבל, מה שהיא תזכור הוא הצורך להימתח דום ולהצדיע בלבה ל"המורה" במקום לפנות אליה ממקום רך, כשהיא יושבת נוח, רוצה או זקוקה, כמה טבעי, כמה אנושי, לתשומת הלב שלה, לקשב, למלה' אולי אף - שומו שמים, האזיני ארץ - לחמלה.