נדמה לי שהיה זה הסופר היהודי-אמריקני ליאון יוריס, ברומן הריגול המצליח שלו "טופז" (1967), המתרחש על-רקע משבר הטילים עם קובה, מי ששירטט את דמות הקאובוי האמריקני השקט, השומר על איפוק מופתי נוכח אינספור הקנטות והתגרויות, עד שבסופו של דבר הוא מגיב. וכאשר הוא מגיב - הקרב מוכרע.
יוריס שגדול רבי-המכר שלו היה כמובן "אקסודוס" (השתווה במכירותיו ל"חלף עם הרוח" המיתולוגי), רצה ביצירת הדמות הזו לתאר את התנהגותה של ארה"ב בזירה הבינלאומית. הענק השקט שסופג וסופג ומבליג, עד שיריביו המפרשים בטעות את הבלגתו כחולשה, משלמים ביוקר רב על פרשנותם המוטעית (ראה ע"ע יפאן וגרמניה במלחמת העולם השנייה).
יתכן שיוריס בחר דווקא בדימוי הקאובוי, כדי להעביר תובנה זו, בהשפעת העובדה שהוא היה מי שכתב את התסריט למערבון המערבונים "דו-קרב באו.קיי. קוראל", שיצא לאקרנים בשנת 1957. אבל היום, כאשר נזכרים במסר שביקש יוריס להעביר לעולם, לפני כמעט 50 שנה, אפשר רק לגחך. בפתח שנת 2016 די לעקוב לאיזה שפל תדמיתי הידרדרה ארה"ב, בתקופת כהונתו של הנשיא אובמה - במיוחד על-רקע טבח העם בסוריה - המתרחש נוכח אוזלת ידה של מדיניות וושינגטון והשתוללותו חסרת המעצורים של הבריון הרוסי, פוטין, מנגד.
ארה"ב אימצה מדיניות של בדלנות - בלי להתבדל. מדיניות פייסנית של הכלה, בלי לקחת בחשבון שבעולם של היום, רעיונות ישנים של התבדלות דה-פקטו, כבר לא ישימים. החלל שהותירה אחריה מעצמת-העל לא נותר ריק. הוא התמלא במוזיקה רוסית.
עתה, אחרי שפורסם ברבים כי מספר ההרוגים במלחמת האזרחים המשתוללת בסוריה זה חמש שנים, מתקרב לחצי מיליון, והעיר השנייה בגודלה שם, חומס, מורעבת ומופצצת ללא חשך, יכולים ידידיה של ארה"ב, בעיקר במזרח התיכון רק להיאנח בעצב ובתיסכול. ועוד לא אמרנו מילה על הסכם הכניעה הגרעיני עם אירן, שהובילה ארה"ב, כשהיא גוררת אחריה את אירופה השבעה, שרק מחפשת לעשות עסקות מכל סוג שהוא עם טהרן, נלחמת בעיניים עצומות בטרור המוסלמי, ובעיקר מודאגת מגל הפליטים המציף את גבולותיה.
אין ספק, ארה"ב היא עדיין המעצמה הצבאית מס' 1 בעולם, שלא לדבר על הפוטנציאל הכלכלי הפנומנלי שלה שכבר הכריע מלחמות בעבר. אבל השריף העולמי נרתע כיום בעקביות מעימותים, מתחבא מאחורי דיבורי סרק או תרגילים בהונאה עצמית, וכאשר הוא כבר שולף - הוא יורה (אם בכלל) קפצונים.
אין ספק שנקודת השבר בציר הזמן המזרח-תיכוני הייתה התקפלותו של אובמה איש ה"קווים האדומים" שלו, בשנת 2013, ערב ההודעה על הכוונה להשמיד את הנשק הכימי של אסד. והנה, רק לפני ימים אחדים קיבלנו תזכורת לפרשה ההיא, שכזכור הסתיימה(?), כאשר סוריה הסכימה לחסל את מאגרי הנשק הכימי שהיו ברשותה.
היה זה ברנש בשם אחמד קדאף א-דאם, לשעבר ראש המודיעין של שליט לוב המודח קדאפי, שהתראיין בנושא הנשק הכימי שהיה ברשות לוב, נשק אשר לפי דיווחים שונים כמויות שלו נפלו בידי דאעש. א-דאם נראה משועשע מאוד כאשר סיפר כיצד הצליחה לוב של קדאפי להערים על המערב, שכפה עליה הסכם בנושא, והסתירה חלק מהנשק הכימי שהיה ברשותה. "עשינו הרבה תמרונים בעניין", אמר והסביר כי הנשק הזה הוטמן במדבר.. .
מאחר שכיום כוחות של דאעש כבר שולטים בחלקים של לוב רחבת הידיים, ששליטת השלטון המרכזי שלה, רופפת, אין לדעתו להוציא מכלל אפשרות שהנשק הזה כבר נפל בידיהם. ראש המודיעין לשעבר בצבאו של מועמר קדאפי, לא יכול היה להימנע מלשגר לעבר ארה"ב ובנות בריתה, תחזית עוקצנית:
"האירנים יעשו מה שאנחנו עשינו" - אמר-חזה.
לא פלא שהתחזית הזו - לפיה אירן תלך בדרכן של צפון-קוריאה ולוב, ותשתין בקשת על כל הבטחותיה והסכמיה - כמעט שלא מצאה מקום בתקשורת הישראלית. צרכני החדשות אצלנו כבר למדו מזמן, שהדרך הטובה ביותר שאימצה העיתונות בארץ כדי להיחלץ מפרשנויות מביכות של להקת מעריצי אובמה, היא פשוט להתעלם מדיווחים לא נעימים או לפחות לגמד אותם.