רשות השידור עומדת על סף-קריסתה המוחלטת. כל מה שהצליחה לבנות במרוצת עשרות שנות טלוויזיה ורדיו ייהרס, לפיכך, במחי יד אחת. את מקום הרשות שהנהיגה שידור ציבורי אוביקטיבי, חסר כל פניות לכאו או לשם, יתפוס תאגיד ציבורי-סובייקטיבי, שיופעל כמובן בחסות השלטון ועל-פי נורמות פוליטיות ברורות.
מצעד האיוולת הזה מתנהל, מן הסתם, על גבם של מאות מעובדי הרשות, שנתנו לה את אונם ומרצם לאורך הזמו, עכשיו. הם מושמצים, משום מה, על גובה-שכרם, כשסימן-שאלה די מדאיג מרחף בה בעת על עתידם.
למען הגילוי הנאות, ראוי להודות שהשידור הציבורי עובר כל העת נתיב-יסורים, שהוא בלתי מוצדק. בהבדל משמעותי מהערוצים המסחריים, שלעומתו רק עולים ופורחים כל העת, נגזר עליו לעמוד על כרעי-תרנגולת.
גזירות קשות
אגרת הטלוויזיה, שהייתה בעבר מקור-פרנסה עיקרי של רשות השידור, נשללת ממנה, ללא רחמים. אבל את שיא הידרדרות-מצבה היא חשה כעת, כשחרב הפיטורים מונחת על צווארה, סמוך לארכה, כביכול, שניתנה לה לחיות.
במסדרונותיה של רשות השידור לא מסתירים עוד את הגזירות הקשות האמורות לנחות על ראשם של עובדיה. כך, למשל, יבוא בקרוב קיצו של "מבט", שהיה מהדורת החדשות המיתולוגית של ערוץ 1, ושעם מנחיה נמנו טאלנטים כמו
חיים יבין ו
יעקב אחימאיר.
אף שאין להסתיר \ כמובן, את כישלונו הכלכלי של השידור הציבורי - אסור, בכל זאת, לשכוח לרגע את תרומתו הגדולה לתרבות הישראלית. אחרי ככלות הכל, הצלחה צריכה להימדד לא רק בחומר, אלא גם ברוח.
הדעת איננה סובלת, לכן, מצב שבו רשויות השלטון יתערבו בגסות בשיקולים שאמורים להיות עיתונאיים גרידא. התערבות שכזו חייבת להדליק נורה אדומה בקרב כל מי שעדיין חרד לגורלו של שידור ציבורי אוביקטיבי.