לצברים כמוני, שלא ידעו טעמה של הגולה מהו, כל מחזה יהודי שנכתב במאה התשע עשרה או תחילת העשרים, הוא כמו כל המחזות המתמקדים בתקופה זאת שצובטים בלב ושמאירים את עינינו: בתיאורם את המצוקות שחוו היהודים, הטראומות שעברו, הרי במחזה זה - רואים באופן ממשי את הפער בין המעמד המשכיל והעשיר לבין הדלים והפשוטים. גם כאלה היו שם. דמותה של מירל'ה אפרת הפכה לסמל. כמו ב"המלך ליר" של שייכספיר, מגולל סיפורה את התוצאות המרות של העברת הרכוש לבנים, עוד בחיי הוריהם, כיצד הם מצליחים להרוס עסק מניב, ומותירים את אמם האלמנה חסרת פרוטה ונזקקת. וכל זאת - בעיקר הודות לכלה מרושעת המתעללת אם החתן ומנווטת על-ידי אמה גסת הרוח. עיצוב התפאורה של בימאי ההצגה המנוסה סלבה מלצב, מדגים לנו בעזרת תכנון חכם שלושה מיקומים שונים: פונדק עלוב בעיירה אליה הוזמנה אם החתן, מירל'ה, כדי לערוך את האירוסין שלו; הבית המסוגנן המפואר של מירל'ה בעל החזות של ארמון; וביתו הצנוע של שלמן אליו עברה כשנסה מביתה - כדי לא לסבול יותר מכלתה. סלבה מלצב יוצר בכישרון תפאורות מגוונות להצגות רבות, שכולן תורמות לאווירה של המחזה. בנוסף, בימויו הנאמן לטקסט שתרגמה מרים קיני, שומר על האווירה והקצב הנכונים, וכך גם בימויו את השחקנים הכה מוכשרים. שירה גבעון, שחקנית דרמטית מבריקה, כמירל'ה, עושה את תפקידה בהצלחה פנומנלית. קומתה הזקופה, האצילות הנסוכה בכל תנועותיה ודיבורה, עושים אותה מירל'ה מושלמת. האישה האצילה שמולכת על ביתה, משפחתה, ובעיקר - על העסק שלה שהקנה לה מעמד של אישה עשירה, גבירה. היא עומדת בכבוד בקריטריונים של קודמותיה בתפקיד ב"הבימה וב"יידישפיל" (גילה אלמגור ויונה אליאן). דמותה נחרתת בזיכרון כמו נטלה חלק בתיאטרון רפרטוארי מהשורה הראשונה. יכולותיה הדרמטיות והאכספרסיה שהיא מעבירה לצופים, משאירים רושם רב. העזר כנגדה של האלמנה, הוא מנהל עסקיה, החשב ויד ימינה הנאמן שלמן - שי לוי, בעל הקול הנפלא, החזות המרשימה ושפת הגוף עשירת ההבעה שמעשירה את המסר של מה שמאפיין את דמותו. מה שמוכיח את יכולותיו המגוונות במשחק. גם הוא שחקן שעתידו מובטח, ומבליט את נוכחותו בהצגה. הנאמנות שלו למירל'ה, שנמשכה גם לאחר שנזרקה מביתה, היא תכונה יהודית צרופה, שמלווה את כל תולדות עמנו, במיוחד בגולה וראויה לציון כאן. כך גם ראויה לכל שבח דונטלה מימון כ"מחלה", עוזרתה, ידידתה ויד ימינה בבית של מירל'ה. גם במחלה המכמירה מתגלמת התכונה היהודית של הקרבה, עזרה ונאמנות. משחקה כאן מעולה ונוגע ללב בכנותו. הנכד שלוימלה (תום שיניצקי) חמוד ונוגע, בשכנעו את הסבתא למחול על כבודה ולבוא לבר מצווה שלו. מול כל טוב הלב, הנדיבות והאצילות של הקודמים, תופסת את הפיקוד על הבית והעסק הכלה הצעירה והיפה של הבן הבכור יוסלה. שיינדלה, שכשמה כן היא - לינוי ארליך היפה, מודרכת בידי אמה תאבת הבצע והשתלטנית, והופכת מכלה מושלמת לקלאפטע מושלמת, שנועצת את טרפיה בחמותה. הביצוע של לינוי כה מושלם, ומודגם בפרטי פרטים כה ריאליסטיים, עד שהצופה ממש שונא אותה על כל תכונותיה. מידת הרשע שיש בה, והצורה בה היא במכוון משפילה את היד שהעניקה לה עושר, תכשיטים, בית מפואר וכל שתחפוץ - גורמים לצופים ממש לשנוא אותה. עד כדי כך עמוק הרושם שהיא מותירה בצופים. בעזרת כל החנחונים שלה, היא הופכת את הבן הטוב, יוסל'ה (דור מיכאלי), לכלבלב שלה, הנענה לכל גחמותיה. כך גם את האח ההולל והנהנתן דוניה (נדב אזולאי התוסס) שמשתף עמה פעולה בכל גחמותיה. טירל יגוני כחנה דבורה, אמה הזוועתית, הגסה והפשוטה של הכלה, מצליפה וסוטרת לבעלה הלמך ועלוב הנפש נחומצ'ה (רשף ספר במשחק משכנע ומרשים בטמטומו). זוג מעצבן שמכמותו ראוי להתרחק. למעשה, הניגוד בין הרמה של מירל'ה ובני ביתה, לעומת הזוג ההמוני שרק הכסף מדבר אליהם, וגינוייהם המחפירים, מדגיש עד כמה הרקע ממנו אדם בא, קובע את התובנות שלו ואת אופיו בהמשך, גם אם יעטה בגדי מלכות, קשה לכסות על הפער העצום בין המעמדות, לא שם, לא כאן ואף פעם. התאורה הכה נפלאה שעיצב מישה צ'רניאבסקי, גדול מעצבי התאורה בישראל, בה כל הבמה מוארת במידה הנאותה, ולא מחמיצים הבעה של אף אחד גם אם הוא בצד, העריכה המוסיקלית של גור קורן, שחקן ובימאי מוכשר בוגר בית צבי, עיצוב התלבושות התקופתיות עשירות הפרטים של נטשה מנטל, בוגרת בית צבי גם היא, והדרכת הטקסט המעולה של לאה ווהל סגל - מעמידים הצגה ברמה של תיאטרון רפרטוארי משובח. הצגה שממשיכה להדהד בראש הצופים עוד הרבה לאחר שראוה. חוויה ברמות.