טרם סיימו הפסיכולוגים החברתיים לחקור את השפעת המצב הפוסט-אוסלואי על נפש מחנה השלום, אך אם היו עושים את עבודתם נאמנה כמו למשל המחקר שלהם בדבר השפעת הנסיגה מימית או מגוש-קטיף על נשמת הציונות הדתית, היה מתברר להם שמגזר השלום פיתח תיזה 'מיוחדת', שאין לה מקבילה אחרת ביקום, והיא נקראת, אשמת הכיבוש. חדשים לבקרים היא מתלבה על-ידי קמב"צים של המחנה, בלי להגיע לגופו של כיבוש!
כידוע, הפלשתינים מנועים מלהיות כבושים מפני שמעולם לא הייתה להם עצמאות. במשך כל שנות הקיום הישמעאלי במזרח התיכון לא התקיימה כאן ישות פלשתינית עצמאית. הסבא הגדול שלהם חי תחת שלטון טורקי, סבם תחת שלטון בריטי, ואבא תחת שלטון ירדני. בעשרות השנים של ה"כיבוש" הישראלי נהנו ה'נכבשים' משגשוג חסר תקדים, רמת חייהם עלתה על זו של כל ערבי שחי מחוץ לישראל, פרט כמובן לשייח'ים המחזיקים את הברזים של הנפט. ערביי א"י גם נהנים מחירות אישית ומזכויות משפטיות שאין לאף ערבי באף מדינה ערבית.
כעת בא עוד פרופ' נשיא אגודת הסוציולוגים, אורי רם, וקורא להחרים את אוניברסיטת אריאל הנמצאת בתוככי הכיבוש, ממש ב'שטחים'. כבר קראו זאת לפניו, שחקנים מה'מחנה' שלא רצו להופיע שם, ו'אנשי רוח מאותו המחנה', שהרי הדיסוננס הקוגניטיבי המאפיין את עולמו הרוחני של השמאלן המצוי, איננו מתערער גם כשעובדות יסוד מונחות לפתחו. דבקותו בתבוסתנות היא דביקה ומוחלטת.
העולם החופשי
אלוף בן הפרשן המדיני של הארץ כתב בטורו "צ'רצ'יל ותלמידו" הפנייה מיוחדת לנתניהו, ללכת בעקבות הבריטי הנערץ עליו, וכפי שבריטניה ידעה בשעת הצורך לוותר על מושבות האימפריה הבריטית והודו בראשן, כך צריך נתניהו לקבל החלטה לוותר על האימפריה... בשטחים. לידיעתו של פרשן הארץ, גדולתו של צ'רצ'יל בהכרזת המלחמה על גרמניה נבעה מראייתו האסטרטגית ארוכת הטווח של האיום הנאצי על העולם החופשי, במובן זה הוא היה היפוכה הסימטרי של בשורת התבוסתנות מאסכולת 'מחנה השלום'. היה זה ב-3.9.1939 עד אותו יום לא נפלה אפילו שערה אחת מראשו של אזרח בריטי, שבריטניה הכריזה מלחמה על גרמניה. הודו כידוע שוכנת מרחק אלפי קילומטרים מלונדון, ולא זו בלבד שמעולם לא תקפה את בריטניה, אלא שזמן קצר לאחר הכרזת המלחמה של בריטניה, הכריזה גם היא מלחמה נגד גרמניה והעמידה צבא של 2.5 מיליון חיילים.
את "האימפריה הישראלית" רואה התל אביבי מחלון ביתו ומגיע אליה תוך שעה - תלוי בפקקים. הוא אינו מחבר אחד לאחד כדי להבין שדרי ה"אימפריה" רוצחים מדי יום ישראלים, וה"אימפריה" המשתרעת על פני 5,860 קמ"ר, היא במקרה ערש האומה הציונית ותכלית קיומה.
אורי רם, אלוף בן ודומיהם, אינם חשובים, הדברים הובאו כדי להדגיש בפעם המי יודע כמה, עד איזה רמה של הבל מסוגל להגיע השמאלן הישראלי המבקש למחוק מתודעתו ערכי גאוגרפיה, לקח היסטורי ומסר נתונים בסיסי.
אותם פרופסורים הקוראים לחרם, המוליכים הפגנות נגד מדינתם, המסיתים ערבים לרצח, יהודים המפרסמים גילוי דעת נגד ישראל, היא בדיוק השאלה איתה התחבט הסופר תיאודור לסינג בספרו "השנאה העצמית היהודית". הפילוסוף לסינג נולד בגרמניה כיהודי, התנצר, חזר ליהדות, נעשה ציוני נלהב ונרצח על-ידי הנאצים ב-1933 במקום מקלטו בצ'כוסלובקיה. וכך כתב: "אמרו - אתם טפילים על ארצות לא לכם - קרענו את עצמנו מתוכם. אמרו: אתם סרסורים בין העמים - חינכנו את ילדינו להיות איכרים. אמרו: אתם רכרוכים ומוגי לב - למדנו מלחמה והעמדנו את טובי החיילים. התכנסנו לתוך עצמנו והגיענו להישגים - ועכשיו מאשימים אותנו בבגידה בערכים האנושיים הכלליים. נפלה הקדירה על האבן, אוי לקדירה. נפלה האבן על הקדירה, אוי לקדירה. תמיד - אוי לקדירה!"
פניני חכמה
מדוע העם היהודי, הקדירה? כי תמיד מחפש את האשם בעצמו. הוא הכובש, הוא המשעבד. לסינג כותב עוד - כי עמים מאושרים וטובי שכל אינם מתעסקים יומם ולילה בהאשמות אישיות על עצמם, אבל היהודי גם מאשים את עצמו וגם מספק לעמים תירוץ לקרוא לו "כלב שכמוך".
בקריאתם כל השנים לשוב אל קווי 67 מוצאים ארגוני השמאל מסתור תחת גלימת הכסילות של העדר חשיבה, וזאת למרות שב'
שלום עכשיו' למשל שהחלה את דרכה במכתב הקצינים בשנת 1978, היו יוצאי צבא בעלי דרגות קצונה... ומכאן פניני חכמה כגון "אסד הוא המנהיג ההיסטורי החשוב ביותר של סוריה, הוא הביא אותה אל מעמדה היום ורק הוא יכול לעשות איתנו שלום של אמיצים" (
אהוד ברק). "נסיגה מן הגולן היא נכס אסטרטגי"... (מאמר מערכת של הארץ)..."שיבת כל הפליטים הערביים תביא לפריחה תרבותית"... (מאמר מערכת של הארץ)... וכך הלאה והלאה והלאה.
הקולות של השמאל על החרמות למיניהן הבאות מפיהם של הפרופסורים והזמרים, השחקנים והכותבים, אינם מפתיעים איש, התרגלנו. אותי באופן אישי, טרדה תעלומה במשך שנים, אבל היא נפתרה. בפרשת בלעם, הוא בא בטענות לאתונו, והיא מנסה להסביר לו. כולם לומדים את הפרשה, כולם מכירים את המילים "בא לקלל ונמצא מברך", אבל לא שואלים את השאלה המתבקשת - איך זה שאתון פתאום מתחילה לדבר - והדבר אינו מפתיע את בלעם?
בלעם מתווכח איתה באופן ענייני, כאילו דיונים בין בני אדם לחמורים הם הדבר הכי טבעי בעולם, כאילו מאז ומתמיד חמורים משוחחים עם בני אדם. וכעת אני מבינה מה קרה לבלעם. כנראה שגם בזמנו היה מחנה שלום שכזה, והוא היה שומע אותם מדי יום - מחרימים, מכנים 'בהמה' את שרת התרבות, עושים חרקירי ווידוי הריגה, למישהו משלהם שגם היה שמו
בני ציפר שכתב משהו שלא היה לשביעות רצון, אז בלעם שמע את הקולות - ומכן והלאה היה נראה לו טבעי לגמרי שחמורים מדברים.