על עטיפת הספר "ארץ גזירה", מובאת אמירת המשורר, שהכתיבה שלו "דרך לעבֵּד צער...אך הכְּאב אינו חדֵל". מוטו זה מוביל את שירי הספר, לופת את הקוראים, יוצר תחושה שיש כאן מורשה כבדה שחייבים לזכור, אסור לשכוח, עדות שיש להנחיל לדורות.
שלמה גנאור נולד בשנת 1926 באמסטרדם, בנם הצעיר של אליעזר והנרייטה הילסום. בימי מלחמת העולם השנייה נאלץ להסתתר במחוז פריסלנד בצפון הולנד. קובץ השירים הראשון שלו הופיע בהולנדית בשנת 1980 ובהמשך דרכו הספרותית פרסם שירים בעברית בבימות שונות.
הספר "ארץ גזירה" - הוא שירה שיש בה בחירה, בחירה לעמוד לפני התיבה, להנחיל מסר לדורות הבאים: שירתו של שלמה גנאור היא שירת הנצח, שירת ההנצחה. יש במשורר מחויבות לשאת לפיד לדורות הבאים, תחושה של מורשה להנחיל. נושאיו המרכזיים של הספר הם מות הבן ויקיריו שנספּו בשואה.
מדובר בשירה טעוּנה מאד, שכן מדובר בניסיון צורב לבטֵא אֵימה וּשכוֹל, לבטא מטען של צער ושל מחסור, שקשה לתת להם לבוש במילים.
ושלמה גנאור בכאב כותב. למילים יש כוח, ובעיניו זה משָּׂא שעליו לשׂאת: זה ייעודו כשליח לשאת דברים, למצוא קוד למוות הנורא. למקרא השירים, יש בקורא תחושה שמסכת המילים היא מסכת נבואות.
הנה שיר שנוטע בנו את המסר עד כמה חשוב, שלזיכרון יהיה נושאי מורשת. אל לזיכרון להימחק לשווא. וכך הוא כותב:
שֵמוֹת לַשָּׁוְא חֲרוּתִים בְּכֹתֶל
אַנְדַּרְטָה שְׁבוּרָה לִשְמוּרֵי בָנִים
אוֹתִיּוֹת חֲקוּקוֹת, מֻדְפָּסוֹת בְּצַעַר
אֲבָנִים חֲפוּיוֹת
מַצֵּבָה זוֹלֶגֶת.
האש בוערת בעצמותיו, ובעיניו יש לשירה כוח לתת משמעות לזֵכר הבן הבכור - וכך הוא כותב:
אַתָּה נֶעְדָּר, גּוּפָתְךָ לֹא נִמְצָאָה -
בִּינָתֵנוּ חָשָׁה: אַתָּה נַחֲלַת הֶעָבָר
אַךְ עֹמֶק לְבָבֵנוּ טֶרֶם קְבָרֶךָ,
נֶצַח פְּרֵדָתֵנוּ עֲדַיִן זָר.
אותה מחויבות לזכר מי שהלך, מאפיינת גם את חטיבת השירים שנוגעת לשואה שפקדה את משפחתו.
שלמה גנאור הוא לא רק משורר, הוא שליח צבור, ולכל מלה יש משמעות כּנֵר נשמה:
שׁוֹכֵן נִשְׁמָתִי הַלַּהַב
שֶׁאִכֵּל אֶת מִשְׁפַּחְתִּי
וְשׁוֹכֵב עִם עַם הָאֵפֶר
נָע וָנָד אִתִּי.
כל אמירה קשה ומייסרת, ואין פֶּלא ששלמה גנאור בוחר במילות צופן. "הלהב שאכֵּל את משפחתי" - כמו לוקח אותנו אל הסנה הבוער שאינו אֻכַּל. כאן לסנה יש משמעות אחרת, הוא זה המסמל את משפחתו שאוכלה במשרפות השואה. קריאה בשיריו של שלמה גנאור היא התמודדות עם שפה שנושכת שפתיים, שיודעת לכבֵּד את הסֵבל, שצועקת לחשוק שפתיים בכאב, שמבקשת לתת כבוד למתים, להנציח את זכרם - למען החיים.
- שלמה גנאור, "ארץ גזירה", קובץ שירים, 114 עמודים, תשרי תשע"ו, 2015.
