התקשורת מבשרת כי ועדת השרים לענייני חקיקה עומדת לדון בהקדמת גיל הבחירה לכנסת לבני גילאי 17.
לא חדש. כבר היו דיונים על הצעה מעין זו בעבר. הן לא הבשילו לכלל החלטה. אבל הנימוקים מתחדשים. זאת הפעם, וגם זה בעצם לא חדש, מה שמדאיג את המציעים הוא הירידה באחוז המשתתפים בבחירות. 72.3% היה אחוז ההשתתפות במערכה האחרונה. לכאורה ברור, מוסיפים שנתון - מוסיפים בוחרים. אבל למעשה המאה אחוזים משתנים. האם יש למישהו מידע אם תוספת של שנתון תשפיע על אחוז המשתתפים מגיל 18 ומעלה? יש נתונים ממדינות בהן הקדימו את גיל זכות ההצבעה, כגון אוסטריה, ברזיל, וניקרגואה. הנתונים עצמם אינם מעידים עדות אחת. לא רק שאין להוכיח מהם דבר דבור על אופניו, אלא שצעירי כל מדינה ומדינה שונים אלה מאלה וספק אם אפשר להסיק ממה שמעודד בוחרים לבא לקלפי בהודו מעיד על מה שמעודד אותם בכוש. כבר אמרו על ישראלים שדתיהם שונות מכל עם...
לעצם העניין, למרות שאין לי נתונים, ואיני מצויד במכשירי מדידת התוצאות העתידיות, וגם לו היו לי לא הייתי סומך עליהם שהם מכוילים ונקיים מכל התערבות של ציפיות, אני מצויד ביכולת הערכה שכמובן אינה מחייבת לבד ממני איש, אבל היא מבקשת לחלוק עצמה עם הקורא.
הערכתי היא שבני 17, רובם ככולם עדיין מכהנים אחר כבוד בבתי הספר. משרד החינוך, שכבר הביע דעתו בעבר נגד הקדמת גיל הבחירה, יעמוד, אם הדרג המדיני הכל יכול יכפה עליו את הדין, בפני אתגר קשה - למגן את בתי הספר מפני חדירה מותרת של פוליטיקה אסורה. המורים, שגם אם המלמדים מקצועות שאינם אזרחות, הם כולם בעלי השקפות עולם על הסקלה הישראלית הנודעת, ויצטרכו להיות מלאכי עליון לא לתת לשום נטייה מנטיותיהם הלגיטימיות לגלוש באורח בלתי לגיטימי בעליל לתוך החלל בו יושבים בוחרים שייקבעו את גורל מדינתם.
במציאות של רשתות חברתיות, ירוצו באורח בלתי נמנע כרוניקות הכתובות על-ידי תלמידים-בוחרים למפלגה ירוקה המאשימים מורה פלוני בפעילות בוטה בעבור מפלגה אדומה. נער ירהב בזקן, צהוב צעיר יגן על המולדת בניסיון של חיסול ממוקד של אחד מזקני העדה הסגולים, קבוצות 'ואטסאפ' לא תוכלנה להתאפק מפעילות גם בשיעורים בהם נדרש ריכוז מרבי, ומי שיעיר כי יש בכך נזק ייתקל בזעמם של מועצות תלמידים שיוציאו הודעות מרשימות הטוענות כי הנוער בוגר דיו, כי אפשר לסמוך עליו, כי כושר האבחנה שלו בין מפלגות פוליטיות הוא חד ומעודכן בעיקר כשלרובן אין שום מצע כתוב.
נוער מגויס בעולם הנבוב של '
מאכערים' ולוביסטים למיניהם המכלים את ימיהם ואת לילותיהם בנאומי סרק, הוא יעדיף להראות את סלידתו מכל מה שמבקשים להוריש לו, ודווקא ביום הבחירות הוא יעדיף יום של כל מיני כיף יצירתי משלו. אל עומתו יש נוער מגויס כמעט מינקותו, הסר להוראות רבותיו ורבניו, הרואה בבחירות קידוש השם, המאמין כי מצווה הבאה בידך אל תחמיצנה והוא ינהר בהמוניו, כמו שכבר נאמר פעם, אל הקלפיות לשנות את פני המדינה לטוב. ויש נוער החי באקלים בו או -או, או החרמת הבחירות כדי להיות חלק אינטגראלי של תנועת הסתייגות מן המדינה, או להפך, תנועה המונית אל הקלפיות נראית לו יותר כפי שכבר ניבאו לו בעבר... בפשטות ובישירות שהיא בחינת גילוי נאות, נאמר, כי יש מי שההחלטה הדמוקרטית שלו להצעיר את הגוף הבוחר נגועה באינטרס סקטוריאלי א-דמוקרטי, ויש מי שדאגתו-דאגת אמת באינטרס סקטוריאלי א-דמוקרטי, ויש מי שדאגתו-דאגת אמת כמובן- להגדלת אחוז ההשתתפות הטוטלי היא כסות לדאגתו –הנסלחת תמיד-להגדיל את אחוז ההשתתפות של נאמניו.
הערכתי היא גם שמרדי הפרסום לא יאחרו לעבד אסטרטגיות מפתות להמרצת בני השבע עשרה. מי יודע מה הם ימציאו. מי לא מפחד מפני מה שיעלו בדמיונם הפורה. הם לא ישדרו לנוער. הם ישדרו לכלל ישראל מה שמשפיע על-פי שיקוליהם המקצועיים הטהורים על בני התשחורת. אלה יהיו קהל יעד, שיצטרך לקבל מידע מן המפלגות המתמודדות על שאלות ביטחון, מדיניות פנים, מדיניות חוץ, כלכלה, מוסר, אלוהים ואדם, ביטוח סיעודי לעת זקנה מימון תרבות חתרנית וכל כיוצא באלה. לא פשוט. פרסומת הפועלת פעולה כירורגית בעת ובעונה אחת גם המנוסים באזרחי ארצנו גם על מתחילים דרכם בתום נעורים, תצטרך לסמוך על הנס. פרסומאים לא סומכים על הנס. הם יחליטו מי המודד, הזקן או הנער, או יפצלו ויפרסמו קצת מזה וקצת מזה, ויעשו גבבה מקש וקש מגבבה, במקרה הטוב. כסף יעשו מכל מקום. החוקים המגבילים קבלת תרומות ישוועו לתיקונים. קצר כוחו של הדמיון להעלות על הדעת מה יעוללו הטלנטים הקריאטיביים ל'פרסומיספירה' הישראלית אם אכן יוקדם גיל הבחירות.
הערכתי היא כי בגיל 17 יש שיקול דעת. כמו בגיל 18. כמו בגיל 19. כמו בכל גיל. אבל לא שיקול הדעת הוא הגורם הקובע היחידי המשחק תפקיד מפתח בהחלטה להצעיר את הגוף הבוחר הגדול. הכבוד שאני רוחש לנוער גדול כשהיה. אבל החרדות שאני חרד מכל מה שמנצלי הנוער לטובתם עלולים להיות גדול אף הוא כשהיה, ועל כן, הערכתי היא, כי מוטב להניח להצעה הזאת להיות רק כרוניקה, לא יותר, רק ידיעה, לא למעלה מזה, ולחכות עד ששוב יבא מישהו ויציע לדון בה לקראת דיון נוסף שיבא בעקבותיו.