מאז הקמת המדינה נשמר הסטטוס-קוו כביכול של דת ומדינה. הם (חרדים) מצרים את צעדי החילונים והרפורמים, והחילונים והרפורמים אינם מגיבים. למרות שהשלטון הוא ברוב הזמן בידי החילוניים הרי שהם נכנעים חזור והכנע לדתיים.
בהקמת המדינה מספר הדתיים היה קטן, ועל-מנת לשמור על זכויות המיעוט, הלך לקראתם
דוד בן-גוריון והתיר להם כל מיני דברים שמא הם יפגעו בהיותם מיעוט מבוטל. משחר המדינה החרדים לא הכירו במדינה החילונית, ציונית והתעלמו ממנה.
באותם מקרים שעלו להם על היבלות הם פנו למוסדות השלטון שעל-ידי חוקים חילוניים שמרו על הדתיים. היכן שהיה להם נוח הם עשו זאת, היכן שלא היה נוח יצאו כנגד זה בריש גליי, כאשר הרכילות אומרת שככל שהם מביאים תמונות כיצד הם נלחמים בציונות הם מקבלים יותר כסף מחו"ל.
תחבורה ציבורית בשבת לאט-לאט הם הלכו והתרבו, ובגדול מספרם כך גדלה חוצפתם. נציגיהם ישבו בממשלות ישראל כסגני שר, חס וחלילה לא נשאו באחריות ממלכתית, עד שבא לפיד וביטל זאת דרך הבג"ץ שהגיש.
זכורות ההפגנות שהיו בירושלים בכביש בר-אילן כנגד חילול השבת, זכורה עד היום התנגדותם להפעלת
תחבורה ציבורית בשבת, למרות שיש מקומות שהתחבורה פועלת כגון בחיפה.
ועכשיו המצאה חדשה מבית מדרשם - מקוואות ציבוריות שהוקמו בכספי המדינה יפעלו אך ורק לפי תורת החרדים, שכן זאת לדעת יש כמה סוגי תורות - תורת הרפורמים, תורת האורתודוכסים, ועוד שבטים נפרדים כקראים ואחרים.
ומכאן נשאלת השאלה עד מתי? האם לא הגיעה השעה לעשות שידוד מערכות כולל ביחסים שבין החילוניים ואחרים, לבין החרדים? שהנהיגו כאן דיקטטורה של הדת, באמצעות הרבנות הראשית? ייתכן שיש מקום לשקול מחדש את הפרדת הדת מהמדינה. לא יכול להיות שבכספים ציבוריים מנהיגים חוקים דרקוניים שאין הציבור יכול לעמוד בהם.