אובדן עשתונות

א. שערוריית הדוא"ל

ד"ר אשטון קארטר, שר ההגנה האמריקני, עבר עבירה חמורה על תקנות ביטחון המידע של הפנטגון כשהשתמש בחשבון הדואר האלקטרוני הפרטי שלו לתכתובת בתפקיד בשנה הראשונה לכהונתו. הפנטגון חשף מאות מכתבים אלקטרוניים, שכתב ד"ר קארטר בחשבונו הפרטי - לדרישת ארגוני תקשורת אמריקניים, שפעלו במסגרת חוק חופש המידע. אף שהמכתבים אינם כוללים מידע מסווג, ויש בהם רק מידע על לוחות-הזמנים של השר ועל סידורי ארגון ולוגיסטיקה בלשכתו - אין זה מקובל. יתר על כן, לפי תקנות הפנטגון, אסור לעובד להשתמש בדואר האלקטרוני הפרטי שלו לצורכי המשרד. נמסר, כי קארטר השתמש בדוא"ל הפרטי שלו כשנכנס לתפקיד שר ההגנה, בפברואר 2015, וחדל לעשות זאת בסוף השנה שעברה. בתחילה טענו עוזריו, כי השימוש בדוא"ל הפרטי היה טעות, שלא תישנה. פרסום המכתבים של השר מוכיח, כי זו הייתה שגרה, שנמשכה עד סוף שנת 2015. עם זאת, מדגישים בפנטגון, כי בתכתובת השר בדוא"ל הפרטי שלו לא נכלל כל מידע מסווג - כפי שנטען נגד הילרי קלינטון, שהשתמשה בדוא"ל הפרטי שלה להעברת מידע מסווג ביותר.

ב. שלשול גרוני

ההתקפות שלוחות-הרסן של ראשי המדינה ושל מפקדי הצבא על החובש, שירה במחבל בתל רומידה בחברון - עוד בטרם נחקר האירוע - מלמדות על אבדן עשתונות של ההנהגה, או על שיכרון המיקרופונים, המובילים את בכירינו לשלשול מילולי חריף. אפילו אם טעה החובש, אין לבצע בו לינץ'. אף אחד - כולל מפקדיו, שהזדרזו לגנותו במלים קשות - לא היה שם במקומו. אני מהמפקפקים באיכותו של הדין הצבאי - כפי שאמר בזמנו ז'ורז' קלנמנסו, "הנמר", שהיה נשיא צרפת: "היחס בין צדק לבין משפט צבאי הוא כמו בין מוזיקה לבין מארש". תחקיר אמת ודין צדק לא יוכלו להתקיים במשפטו של החובש, כי האירוע זוהם בהתערבות גסה של גנרלים, של פוליטיקאים ושל עיתונאים, שמיהרו לחרוץ את דינו. וכבר היו דברים כאלה במקומותינו כשקצונה בכירה הזדרזה להסביר דברים, שלא היו מעולם, על תקריות - למשל, פרשת הירי לכאורה במוחמד א-דורה.

ג. ההמון

"קול המון כקול שדי", אומר המכתם היהודי - תרגומו של פתגם רומאי ידוע. התגובה הציבורית למעצר החובש מתל רומידה מדהימה. בניגוד לממסד ולתקשורת, לא גינה הציבור את הירי במחבל, ולא הזדעזע ממנו, גם אם לא הצדיקו. הציבור - אמר פעם תומאס ג׳פרסון, ממנסחי מגלת העצמאות האמריקנית ונשיאה השלישי של ארצות-הברית - חכם הרבה יותר מהפרטים שמרכיבים אותו. ואכן לציבור הישראלי יש אינסטינקטים בריאים, שאינם מזוהמים על-ידי אינטרסים זרים. הציבור הישראלי מרגיש, שביטחונו התערער בתקופה האחרונה, ואין למערכת הביטחון תשובות מספקות והולמות לאיום. יתר על כן, ה"דלת המסתובבת" בשירות בתי הסוהר אינה לשביעות רצון העם, ומאיימת עליו - יחד עם תקשורת, המזדהה עם האויב. אין פלא, שהעם מצדיק את הירי. בעיניו זה עדיף על השמת המחבל הארור בקייטנת שב"ס, עד שחבריו יפדו אותו בעוד עסקת קלון לשחרור מחבלים. אז מה היה לנו? כעס, תסכול, ביקורת ואי-נחת מביצועי הצבא. ההרגשה, שלמערכת אין תשובה לאיום הערבי. איש לנפשו. את זה הרגישו ראשי המדינה וראשי הצבא בתגובה של התקשורת הלא-ממוסדת - התקשורת החברתית - להריגת המחבל בתל רומידה.

ד. מעילה באמון

פרשת החובש מתל רומידה אינה הפעם הראשונה, שהקצונה הבכירה של צבאנו מועלת באמון חייליה. גם אם טעה החייל, הוא אינו ראוי לשיסוי, שמפעילים עליו בכירי צבאנו. אחרי פרוץ מה שנקרא, "האנתיפדה הראשונה", אמר לי קצין בכיר בייאוש, שאין לו אומץ להביט בעיני חייליו. והתופעה נמשכה בכמה תקריות 'אש על כוחותינו' ("ירי דו-צדדי") בלבנון. הצביעות של מפקדינו הבכירים ניבטת בהשוואת התנהגותם בתקריות, שבהן ירו חיילים בשוגג באזרחים תמימים. אז לא נשלחו היורים ומפקדיהם למעצר תחת הכותרת "חשד ברצח". וכמובן, לא נזכיר את מי שווידאו במו-ידיהם הריגה, או פקדו לעשות זאת, או את מי שצילשו את פקודיהם על חיסול מחבלים.

ה. מוסר נוצרי

למחבלים אין דין אחר מאשר הוצאה להורג - גם אם המדובר בילדה בת 13, שהחליטה לרצוח יהודים. בזמנו פסק האפיפיור, ששודדי-הים הם סכנה לאנושות; ולכן, יש לחסלם. כיום אלה המחבלים, ויפה שהכרה זו תתפשט שעה אחת קודם,.

ו. הפקת לקחים

"לא אשכח את הצל"ש, שנתת לי פעם על האמירה, 'בכל מלחמה במזרח התיכון ניצבים אלה מול אלה הערבים, שלמדו משהו מהמלחמות הקודמות, מול היהודים, שלא למדו מהן שום דבר' - כתב לי שמחה, ידידי הגולה, בסוף-השבוע. במוסף מעריב לסוף השבוע שעבר פרסם ד"ר אורי מילשטיין את תחקירו על מבצע "חומת מגן" (בשנת 2002) - מאמר מעניין, שמראה, כי עם קצת רצון ועם הרבה תרגולת יכול צבאנו לנצח גם מחבלים (בניגוד לשמועה, שראשיו מפיצים בריש גלי כבר כמה עשרות שנים). כוכבי המאמר הם ד"ר שמעון נווה, ד"ר דב תמרי, גיל הירש (כולם תא"לים מיל') וד"ר חיים אסא. הצלחתם ב"חומת מגן" מדהימה לנוכח כישלונה הבוטה של החבורה במלחמת לבנון 2. בתגובה למאמרו כתבתי - בדואר פרטי - למילשטיין, "... להערכתי, 'חומת מגן', כנראה, הייתה חריג, שצבאנו המפואר התנער ממנו. עיין בערכים לבנון 2 ושאר מבצעי הפאר שלו אחריה עד עצם היום הזה". והוא השיב לי, כי הישגי "חומת מגן" לא באו לידי ביטוי בהמשך כיוון שהלקחים לא הופקו. דרך אגב, לו הופקו לקחים מניצחון צה"ל על המחבלים בעזה בתחילת שנות ה-70 - היו תרגולות לוחמה בטרור, שפיתחה סיירת "שקד" (בפיקודו של אמציה חן "פצי") באותה המערכה, נחלת הצבא, ולא היה צריך להמציא מחדש את הגלגל בשנת 2002. ולא הייתי צריך את דוח מבקר המדינה כדי לדעת, שצבאנו אינו מפיק לקחים, שנכתבו בהרבה דם. אני טוען זאת כבר כמה עשרות שנים - עוד לפני מלחמת יום הכיפורים.