לפי הסרטון של הירי בחברון, החייל לקח את החוק לידיים והחליט להוציא להורג את המחבל. מספיק לראות את הדריכה באוויר בכמעט נונשלנטיות לפני שהוא ניגש לבצע את הירי כדי להבין זאת. אם הרגיש שיש מטען על המחבל למה הוא לא דרך כמו מי שנכנס למצב ומבצע ירי? למה הוא לא צעק לחבריו שהיו בסביבה שיש מטען, או חשד למטען?
למה הוא נתן לחבר שלו את הקסדה לפני כן? גם על-פי העדויות המצטברות מסביב. בכל אופן חזקת החפות עומדת לו עד שיעשה משפט ויקבעו את דינו.
עזות מצח האהדה לחייל נובעת מתסכול התפיסה המערבית שבתוך תחומי הלחימה מנהלים דיני מלחמה אפילו למחבלים, שאינם נוהגים כצבא ונלחמים גם באזרחים חפים מפשע. מחבלים צמאי דם הנאלחים מכל בחינה מוסרית ומביישים את צלם האדם. התווסף על כך הראיון עם אביו של המחבל שמכנה זאת בעזות מצח פשע. אותו אבא שלא גינה לרגע את מעשה הטרור הנפשע של בנו.
נוצרה כאילו משוואה של חייל (בננו ובשר מבשרנו) = רוצח, מול מחבל בן מוות שהופך קורבן. והדבר הופך לרבים את הקרביים. יתרה מזאת, הציבור חש תסכול מכך שהמוסר בלחימה בטרור מוביל להפסדים במערכה ופגיעה בחפים מפשע, עקב שחרורי מחבלים ונהיגה בהם בדיני המשפט להם הם בזים כל כך.
אבל למרות כל זאת, כל מסע התמיכה בחייל שהפך לדיון ציבורי, מחזקת דווקא ארגונים כמו שוברים שתיקה ואחרים שעסוקים בהשחרת פניה של ישראל. כי מאצלנו צריכה לצאת אמירה ערכית שאנחנו לא נוהגים בצבא כפלנגות. מחבל בן מוות. כן. אבל לא דקות רבות אחרי שהאירוע הסתיים. איש לא יכול לעשות דין לעצמו.