השאלה כמה זמן נמשך הנצח מעסיקה את בני האדם משחר ההיסטוריה. דוגמה טובה לתשובה האפשרית לשאלה זו העלה הסופר האירי ג'יימס ג'ויס בספרו "דיוקנו של האמן כאיש צעיר" בו מתוארת התלבטותו של פרח כמורה שחטא לחוקי אמונתו ביחס לשאלה כמה זמן יימשך הנצח שאותו יצטרך לבלות בגיהינום.
כדי להעניק לשואל תמונת-מה על משך הזמן שיידרש לכפר על כל חטאיו השיב לו הכומר המוודה כך: קח את מספר גרגרי החול שבכל העולם, הכפל אותו במספר טיפות המים בכל הימים, ואת התוצאה שתקבל הכפל במספר הנוצות של כל בעלי הכנף שבשמיים. אחרי שעשית זאת, התחל להעביר כל יום גרגר אחד, נוצה אחת וטיפה אחת, מקצה מערב לקצה מזרח. ואז, כעבור אותו מניין ימים אין סופי כמעט שיידרש לך עד שתסיים את המלאכה הזאת - עדיין לא תוכל לומר שאפילו הרף עין אחד מן הנצח חלף.
רק שנים קצרות מאוד חלפו מאז התגשמה משאלת הלב הקולקטיבית של הלאום היהודי ומדינת ישראל הפכה לעובדה מוגמרת, והנה לא מעטים בעם קצר הרוח הזה, כבר מבקשים את נפשם לנתק מגע מן הרעה החולה שממיט עלינו טרור הסכינאים. לוותר. "די" מייבב מיעוט של שוחרי השלום. "תנו לפלשתינים את אשר הם מבקשים, רק שיניחו אותנו לנפשנו, רק שיאפשרו לנו ליהנות בשקט ובשלווה ממנעמי סיר הבשר והחיים הטובים. תנו להם מדינה. תנו להם שטחים. תנו להם איזו שהיא זכות שיבה. תנו להם אפילו חלקים מירושלים המזרחית - רק שיניחו לנו, שיפסיקו את הקטל הבלתי פוסק".
למרבה המזל היהודי, רוב העם חושב אחרת. הרוב, שההתבכיינות מעולם לא הייתה כלי במאבקו לחידוש קיומו הלאומי במולדתו ההיסטורית, משוכנע שאסור להעניק פרס לטרור, ומאמין שמשמעות הקמתה של מדינה פלשתינית ממערב לירדן - מדינה שבראשה יתייצבו המרושעים שברצחני האיסלאם - היא תחילת הסוף של מדינת ישראל.
הפלשתינים שמולנו כמי שכל חייהם שולחים את ידיהם במלאכת ההרג, מן המארב, בטרור וברצח, מבינים היטב כי במלחמה כוללת לא יצליחו לגבור על צבא ישראל. אז למה להם מלחמה? די יהיה להם אם יצליחו לשבור את רוחו של העם בישראל, במלחמת טרור שאין לה סוף הנראה לעין. וזה בדיוק מה שהטרור הפלשתיני מבקש לעשות: לשבור את רצון הלחימה הישראלי ולמוטט את החוסן הלאומי.
ממטרת המלחמה הזו לא יחדלו הפלשתינים כל עוד הם חיים. מנהיגיהם, ותיקי הצהרות-כזב על רצונם בשלום, על כוונתם לחיות בשלווה ובנועם בצד מדינת היהודים. אך בחדרי חדרים ימשיכו לטפח את השנאה, ואת הרצון הלאומי העז, רצון שלא ישכח לעולם, לשוב אל מולדתם הנגזלת, ו"לטהר את אדמת ארץ הקודש מן הנוכחות היהודית".
הם לעולם לא יוותרו על חלומם הנכסף ואפילו אם הדרך למימושו תהיה ארוכה ורבה, ואפילו אם תהיה זרועה ברבבות גופות אנושיות, משני הצדדים, ואפילו אם תימשך אלף שנה ולא תתרחש בימי חייהם. שהרי במונחים של קיום לאומי נצחי גם אלף שנה הן כהרף עין.
במלחמה הזאת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להפסיד. הפסד פירושו סוף הקיום. משמעותו אובדן חלום הכיסופים היהודי לשוב למולדת ההיסטורית, החלום שחלמו אבותינו בכל תפוצותיהם, באלפי שנות גלות, חלום שמעולם לא ויתרו על השאיפה לראותו מתגשם. כדי שהחלום שהתחיל להתממש, ממש לפני הרף עין, לא יהפוך לחלום בלהות, חובה על כולנו להבהיר לכל העולם בנחישות חד-משמעית: אנחנו כאן לעולם ועד. לעולם לא נוותר. וגם אם משמעות הדבר תהיה כי "לנצח תאכל חרב - לא נזוז מפה. אין לנו מולדת אחרת".