האב מבכה את מות בתו

אנדד אלדן ידוע בשיריו הנפלאים חובקי עולם, שירי טבע ואהבה, שירים ליריים שובי לב. ספרו החדש שונה מכל מה שכתב עד כה. הספר "שש שעת שחר" הוא ניסיון מר, הוא בבחינת מסע של אֵבל, דרך לעבֵּד בצורה שירית חוויה של שְׁכוֹל. יש משמעות אחרת לִכתיבה בעקבות שֵׁבר גדול, בעקבות אובדן, והספר 'שש שעת שחר' הוא מסע בעקבות הרוח, מסע שמבקש למלא עולם שאיבד משמעות. השירה באה לבטא חלל גדול, מחסור נורא, ללקט ניצוצות שישיבו לעולם הסדוק שברים מדמותה של הבת, שברי אור וחוויות אבודות. כשקראתי את פרקי השירה הנכאבים והמרגשים, את האיגרות הפואטיות שכותב אנדד אלדן לבתו לירז, הרגשתי את הרצון לחבֵּר בין חיים למוות. מיד עלו לפניי השורות הנצחיות של חנה גונן בפתח הספר "מיכאל שלי". משהו מרוּח הדברים, משהו מרוּח הבקשה המיוסרת לכתוב על דמות אהובה שמתה, משהרו מכל זה חזר אליי. בעיקר התחושה שיש בכוח המילים לשוב לערש היוולדן כדי להשיב את דמות הנפש שהלכה לִמקורה, לעֶרש חייה. מעֵין דרך לספֵּר ולזכות בשביבים של תחייה מחדש. חנה גונן פותחת את הספר "מיכאל שלי" במילים אלה: "אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותב מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב, ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות". המשורר אנדד אלדן, יודע, שיש למילים בנשמתן הקדומה אנרגיות נצחיות, כוח חיים שבורא עולמות. מי שקורא בספר שיריו החדש, חש, שזו כתיבה שונה מכל דרך אחרת לבטא שכוֹל. הכוח המאגי של המילים, נפש המילים - אלה גיבורי הספר. הם אלה שמטלטלים אותנו ובוראים לפנינו עולם בראשיתי מפכֶּה חיים. המצלול של המילים המשיקות זו לזו, נושקות זו לזו, המצלול הזה יוצר תחושה של אונומטופּאה, מילים בלבושן הטבעי. מילים בראשיתיות. כתיבתו של אנדד אלדן הייתה מחוברת לאורך שנים למקום ולטבע ולנוף, לחיים שפורצים מתוך ההוויה. אנדד אלדן, איש של מילים, של שפה נושמת, של צלילים הבוקעים מקדמת הלשון. לא אחת השמיע אלדן את האהבה שלו למצלול לצליל, והוא ידע לומר כי יש במוזיקה הפנימית של המילים דרך לעמוד נוכח הרעש של המציאות מבחוץ, נוכח העולם הרועש, נוכח מחיצות שאינן מאפשרות לגעת בנפש הדברים.

צליל היגון

בשירתו על הבת, אנו נשבים בקסם השפה הזו, והמילים חודרות את מעטה המציאות, המילים יודעת לבטא את צליל היגון, צליל האסון הגדול. "רוח רועדת חרֵדה מול חַדרִי וגשֶׁם נושֵׁם חֹשֶׁך נוֹשֵׁך את השְׁמשות" - עמוד 9. רעד הצלילים מקרֵב אלינו מילים בהווייתן הקדומה. המילים רועדות והצלילים מחזקים תחושה זו תוך הדגשת הצלילים ריש ודלת בשורה הראשונה. ומנגד - קצב נשימה זורם בשורה השנייה בהדגשת הצלילים נון, שין ומם. המצלול המאגי הזה כּובש את הספר, הופך ללחש של השבּעה, טקס פואטי שמנסה להשיב נשמה שאבדה. למול דֶּלת נעולָה מילֶלת ילדתי חולה חָליה ומיחֶלת - עמוד 11. צלילי היללה והכאב בשורה הראשונה, ומנגד: המחלה והייחול, כשני ניגודים מפכּים בַּמצלול של השורה השנייה. הצלילים של החית והלמֶד ממשיכים לרדוף אותנו בשירים נוספים, בניסיונות העצובים להתמודד שוב ושוב עם המחלה, עם החולי, עם הייחולים: "הלהבה המחולֶלֶת מחולֶלֶת את חֳלָיי מחולֶלת בִּמְחִלּוֹת חַיי הַחֲלוּלים..." - עמוד 25. הנה המסלול אל האובדן, דרך חתחתים שקשה ללכת בה: אי-אפשר לברוח מן ה"חלל", מן ה"מְחִלָּה" התת-קרקעית, מן הנבירה בבורות האובדן. אנדד אלדן מבקש דרך לפסוע בתוך החלל שנפער, בתוך המחילות החשוכות, וכנביא הוא לובש את אזור הנבואה, את המילים, והאש אוחזת בנו: המשא השירי, המילים הקדומות פורצות מתוך לבָּה בוערת, לבה שבה נחצבות המילים במצבן ההיולי: שירה אינה יכולה לבטא עוצמה ומשבְּרים בדרך של כתיבה שדופה ורזה. משאבֵּי השפה העברית נרתמים למען טקס הֲשָׁבת נשמת הבּת לחיים, והחיזיון כובש ואדיר. הסיפור השירי הזה סוחף אותנו, שוזר בפנינו סיפור. השורות מנסות הפיח חיים בדמותה של הבת, לשאוב כוחות מפרפרים מדמותה, שנעלמה ואבדה.

אין לה מנוחה

המוות סוגר עליה, המוות אינו מותיר סיכוי, ואנו רואים את המשורר הפצוע מנסה לשמוע את קול הבת האובדת, ומתאר זאת בביטוי מקפיא דם: "ופרוּעה צוֹפֶרת הציפּור המתרוצֶצֶת" - עמוד 24. אבל הציפור שיצאה מכלוב הגוף אין לה מנוחה, ובהמשך השיר: "היא רָצה רצוּצה צונַחת נפש בְּגוף מוּגפת צָפָה כְּציפור בַּכְּלוב כְּבוּלה עד שהסוּפה גורֶפת עָפָה מעיֵפות נופֶלת". על בימת השיר תמונות רפאים: ציפור צָפה בתוך כלוב, וכאשר היא מנסה לשוב למהותה האמיתית, לעוף, אין לה כוחות: "עָפה מעיֵפות נופֶלת". המילים הן הכלים של המשורר כדי להמריא מעבר למציאות השוברת: הוא מרחף מעל הזמן, מעל העולם, מעין ניסיון של התעלות מעל המוות. אבל הצער גדול ושִׁברו של האב גדול. מעבר לכאב האישי, ניצב הוא בנסותו לבחון את הזמן והמציאות אחרי השבר הגדול, בנסותו להבין את תהליך הכתיבה, את פֵּשר חייו שלו: "חורֵז רז גנוּז נגוֹז גָזר את גורָלי" - עמוד 32. בשירים רבים השֵׁם לירָז הופך לצופן של רז, למאבק עם הסוֹד, סוד חייה, סוד מותה. כך בשיר 'במשכּן השַׁיִש': לָךְ הרָז הגָנוז בִּגנִיזת לבֵּך לירָז חוזֵר לזְהור ולהזכּיר במחוזֵנו האָבֵל..." - עמוד 19. כאן עוד נקשר הרז לזוהַר, אבל בשורות שציטטנו מעמוד 32 האפֵלה גדולה: כאן בשורה הזאת, הצלילים קושרים בין הרז לבין ההיעלמות, והצלילים גנוז-נגוז חורצים את גורל המשורר, והם נלפתים בקשר של צער עם המילה "גזר". הרז מוביל לגזירה, לאובדן, לחיים גנוזים, חיים שנגוזו. רצף הצלילים הפוצע הזה מופיע גם בשירים אחרים, כך בשיר "לצייר צערה" - הצלילים "לזגֵג את שנגוזֹ בגיזַת הזהב" - עמוד 55.

כאב האם

הוא שר את שִׁברו ואת כאבו, ותוהה לכאבָה של האֵם שאיבּדה את בּתה: "מול אֵם ממלמֶלת אילֶמת לְמי עולָמי המילים החולמוֹת מהלוּמה" - עמוד 38. האב הכותב נעזר במילים כמשורר, ומנסה לרפּא את כאֵב האם בכוחו השירי: "קָרַבתי לְאֵם בִּתי לנגֵב יִבְבַת גֵּוָהּ". ובשיר אחר "אֵימה אמָּהית" - עמוד 18, וצועק לשמַיִם השיר "הסֵפר מצֵבה לעצמו": "הסֵפר מצֵבה לעצמו פותח לרעיתו הללויה ננעָל בִּלְויה לבִתו" - עמוד 26. שירת הללוּיה לאם הנאבקת עם סבלה, והצלילים מתערבבים בקינה לבת, בלוויה לבת שהלכה לבלי שוב. הכתיבה מעדֶנת כאב, החוטים דקים ועדינים - האם הכואבת היא "רעייתו", "אמהית", "אֵם בתי". המילים מספרות, עד כמה השבר הזה של אובדן הבת מחדד תחושות, מזכך את המילים, והכול נרשם מתוך דיוק רגשי. את היום הזה של המוות הוא נושא משיר לשיר, וכך באחד משירי הפתיחה: "כשהלילה התפוצץ מעל עיני....ידיי חיפשו את עינייך..." עמוד 26 - תיאור קורע לב. עיני האב, עיני הבת, וזמן החיים נשבר, הלילה מתפוצץ. המילים מנסות לאתר את דמותה בין הרגעים, בין הזמנים, בין חושך לאור: "שש שעת שחר השמש ממשמשת את החושך"- עמוד 61 זה זמן של עיוורון. השורות המצמררות מחפשות את העולם מחדש, את הזמן מחדש - הכתיבה היא דרך להתגבר על המוות, המילים מפיחות חיים בכותב, ברעייתו המתאבלת - ובשיירי הזיכרון מן הדמות שהלכה. יש קשר מדמֵם בין הכתיבה על הבת שמתה, לבין הניסיון הנואָש להיאחז בחיים. "בין איבריו הכְּבויים נִכווּ חבריו הנלהבים לא יבינו בעָבְרוֹ לביתו השבוי בחֹפש העליז העזוּבים לזִכרוֹנם כְּעָנן שהפְציע ופצוּע צוֹבע בְּצִבעוֹ את הניצָבים בקצֵה העֶצֶב..." - עמוד 33 הספרות העברית ידעה לעסוק ביתמות, בשירים על מות האב או האם. חשנו בהם את תחושת חוסר האונים למול הילדים שאין לה משענת, שנותרו שבירים לאחר שהוריהם עזבו אותם לאנחות. בשירתו של אנדד אלדן, אב שר לבתו, והתרוצצות המילים, המצלול הנשבר, ההתנפצות של הצלילים, הלילה המתפוצץ, כל זה יוצר תחושה של רעידת אדמה. העולם מתפרק, השברים יוצרים חלל ומחילות ומחלה...ומעבר לכל זאת - מחול המילים יוצר כוח מאגי שמפיח חיים. הכתיבה מתעדת הכול, הכתיבה מנסה לרפא, לתת משמעות לכול. המשורר אינו כותב היסטוריה, אינו מתעד אירועים בלשון רזה או עובדתית, והמחויבות שלו היא נבואית. לשאת משא. לספר עדות. לאחות את השברים. הצלילים נפתלים למלא את הדמות המתה בחיים, ויש תחושה שאנדד אלדן מרפא את עצמו בבואו לתאר את בתו כמתה-חיה. משהו מצלילי המילים של נתן אלתרמן שב אלינו בכותבו בשיריו ב"שמחת עניים": "את אינך פה יותר, ודווקא אנחנו/ המהלכים בבית כרוחות רפאים./ האוויר עומד ריק בין צנצנות המטבח/ ובחדר השינה נאחזים מדפי הארון/ במפרקים מלבינים/ בבגדיך/ המרחפים מעליהם כנוצות.// כפי שנאחזו כפות ידיך בקערה שהגישה לך האחות/ בשעה האחרונה לחייך,/ זיו אחרון על ההר/ ששמו חיים.// ומי מאיתנו יודע מהו הדבר האחרון להיאחז..." ("שמחת עניים"). הספרות העברית ידעה מאז ומתמיד לגלות מחויבות תרבותית למושג זיכרון. המשוררים הכותבים כמו אוחזים בידם פנס אמנותי שבא להאיר עולם אפל ומפחיד, שבא ליצור אלומת אור של עולם רוחני שבו יש התחברות של המתים והחיים. הכתיבה על המתים מרפדת במעט את הכאב הזועק במותן של דמויות אהובות. "שש שעת שחר" מספר לנו סיפור על אב ובתו שמתה, ובה בעת זה סיפור של חיים שנותרים בדפי השירים לנצח.