בגיל חמישים פחות שנתיים, נסעתי לראשונה לפולין. ההחלטה לנסוע הפתיעה אותי, לאחר שנים של מה שניתן לכנות "הכחשת השואה". אבי היה מסוג הניצולים שנמלט מאירופה בדקה התשעים ומעולם לא הניחה לו התחושה שחוט השערה הפרידה בינו לבין הנורא מכל. מכאן גם האשמה הכבדה שליוותה אותו כל חייו (מדוע דווקא לי ניתן לחיות)? והעדר מוכנות כמעט מוחלטת לדבר על השואה או לעסוק בה בצורה כלשהי. הנה אותה "הכחשת השואה", אשר בצדק או שלא בצדק, הועברה היטב גם לדור הבא.
לימים, הלך לעולמו אבי לצד אימי (זיכרונם לברכה), וכמו שקורה בהרבה מקרים, ברגע שאין את מי לשאול, עולות וצפות השאלות. למזלי, הזמן עשה את שלו; היום ניתן לחפש פתרונות לתעלומות משפחתיות מול המחשב. לא שזה לא מורכב, מתסכל ומתיש, אבל תמיד אפשר להתנחם בעוד אייס. כך הגעתי לעיר קרקוב, לעץ משפחה מוצק שעובר, לפי אחת הגרסאות, דרך אחת הבנות של רש"י, ולבית מהודר עם יסודות בני מאות שנים.
בסוף, הופיעו המסמכים שהזמנתי דרך המוזאון לשואה בוושינגטון ושם מצאתי שמה של סבתה של אבי, ברשימת תושבי הגטו שהקימו הנאצים בקצה העני של קרקוב במרץ 1941. כעבור שנתיים בדיוק, חוסל הגטו תחת פיקודו של השטן עצמו, בלבוש קצין האס.אס, אמון גת. במסגרת החיסול, נשלחו כ-8,000 היהודים שנמצאו כשירים לעבודה אל מחנה פלאשוב, ששכן כשני קילומטרים דרומית לקרקוב. מן היהודים שנותרו, נשלחו כאלף אל מותם במחנה ההשמדה אושוויץ, וכאלפיים נרצחו במקום.
בהינתן גילה של אותה סבתא הלנה, הגעתי למסקנה הקודרת שהיא נרצחה במקום. מכאן ההחלטה לנסוע לקרקוב, על-מנת להשתתף בתהלוכת הזיכרון השנתית שמתקיימת בעיר מדי חודש מרס. השנה השתתפו באירוע כמה מאות גברים, נשים וילדים, רובם ככולם מקומיים, לא רק יהודים. היו גם לא מעט עיתונאים שצילמו ודיווחו מן האירוע. דברי הפתיחה והסיום של הטקס היו בעיקר בפולנית אבל את המלים של התפילות הכרתי, והקפדתי ללחוש יחד עם הרב את הקדיש, קודם בכיכר שנותרה מן הגטו ושעד היום צמודה לפסי הרכבת, לאחר-מכן ליד השרידים של חומת הגטו, ובסוף, לרגל האנדרטא לזכר היהודים שנרצחו בלפאשוב.
קור וכאב
משימתי הושלמה, כך הרגשתי. למרות זאת, נסענו למחרת לאושוויץ. מעולם לא תיארתי לעצמי שיהיו לי הכוחות לכך. אלא שזה כבר לא היה קשור אלי. באושוויץ ובאושוויץ-בירקנאו הסתובבתי כמו אדם שקר לו או כואב לו ומנסה לא לזוז על-מנת שלא להרגיש את הקור והכאב. כשהיו תמונות קשות מדי, לא הסתכלתי. לא היו הרבה, בכל מקרה. מה שמזעזע במחנה אושוויץ, זה להיווכח לתנאי החיים הבלתי אפשריים ולמעשי האכזריות, הגדולים ואולי בעיקר, הקטנים והקטנוניים והבלתי פוסקים של השומרים.
באשר לאושוויץ-בירקנאו, בוודאי שכבר שמעתי שמדובר ב"בית חרושת למוות", אולם כשאת רואה את זה, במלוא "הפשטות", ואת חושבת על כל האנשים שהיו צריכים להשתתף בהקמת פרויקט כזה - מדענים, רופאים, מהנדסים, אדריכלים - זה מצמרר עד העצם. גם הגודל של המחנה, עד האופק בכל כיוון, משתק, כמו הבוץ מתחת לרגליים, בצבע אפור, כלומר, אפר. למעשה, זהו בית קברות, רק בלי מצבות, חוץ מערימות נעליים ולוחות לוחות המציגים את הצילומים המשפחתיים שהוכנסו בקפידה למזוודות ולסלים הדחוסים שנסחבו ברכבות ושפורקו על ההגעה ושברו אותי לרסיסים.
היו המון מבקרים באותו יום בו ביקרנו באושוויץ. ככה זה כל יום. אושוויץ נחשב למוזאון עם הכי הרבה מבקרים בעולם. הם באים מכל ארצות תבל. באשר לבני עמנו, זיהינו שם משפחה אמריקנית, זוג חסידי ברסלב, ושתי קבוצות נוער, אחת מישראל, אחת מצרפת. בכל קבוצה היה נער או נערה עם פנים לא מספיק "רציניים", ונראה לי שכל הורה חייב לחשוב היטב מי מבין ילדיו מוכן לשאת בעול ביקור כזה ומי צריך לחכות כמה שנים (עד גיל חמישים במידת הצורך). ואולי צריכים לבנות את המסעות קצת אחרת. אבל כל זה טפל, כך הרגשתי, לעומת העיקר: להיות נוכחים, להיות עדים, לפקוד את הקבר. מה טוב לנו, מה אנחנו מרגישים ואיך אנחנו מגיבים, אלה שאלות חשובות בהחלט, אבל לא בלעדיות; אל לנו לתת להן להסתיר את מבטם של האנשים שבמרכז התמונה.
