השבוע פורסם שעסקת המיזוג הענקית בה היו שתי ענקיות התרופות, פייזר ואלרגן, אמורות להתמזג, בוטלה. בעסקה זו המוטיב המרכזי לביצועה היה היכולת להתחמק ממס החברות האמריקני. אלרגן היא חברה אירית ובאירלנד מס החברות נמוך מארה"ב. הרעיון היה שעקב המיזוג גם פייזר תהגר לאירלנד ותחסוך תשלומי מס עצומים. הממשל האמריקני שנוכח בקיום התופעה פועל לסגירת הפרצה והודיע בעצם ימים אלה על חקיקה מתאימה ומשום כך פייזר איחרה את הרכבת. פייזר מצידה צפתה אפשרות מעין זו ותפצה את אלרגן בהתאם לחוזה המיזוג בו שוריין סכום כסף למקרה שתכנון המס לא יתגשם.
פייזר לא יצאה בצעקות שבר על חקיקה רטרואקטיבית, איומים בגרירה של הממשל האמריקני לבית דין בינלאומי ושאר איומים. בארה"ב יש דרך ארץ כלפי הממשל. לא כדאי להתעסק איתו.
לא מחזיק מים
בישראל הדבר שונה. מונופול הגז החל במופע האימים מול ועדת שישינסקי. זעקות השבר המופרכות על מיסוי הגז המוצע כמיסוי רטרואקטיבי. מדוע לא טענו טענות אלה כאשר הורד מס החברות? כאשר טיעוניהם נדחו, נולד כנראה במוחם הקודח של היועצים המשפטיים, לדרוש את המתווה המפורסם רק כדי להיתקל בפסיקת בג"ץ. הנוהג המשפטי הוא להעלות בכל תביעה את כל הטעונים האפשריים גם אם הם לא מחזיקים מים בתקווה שמשהוא יתפוס.
המונופול הטוען כנגד הרגולציה ניסה להישען על עודף משפטיזציה אך שכח שהנושא אינו נדון רק בבתי המשפט אלא גם ובעיקר בכיכר העיר ושם ההיגיון הבריא מנצח. זעקת הקוזק הנגזל, אכלו לי שתו לי, מביאה לריאקציה ולתוצאה הפוכה.
מונופול שמוכר את הגז במחיר כה גבוה שכדאי כבר לייבא גז, כפי שעושה חברת החשמל, ולשאת בהוצאות הובלה אדירות, לא יצליח לאורך זמן לתפוש את המקל כולו ומכל קצותיו. תפשת מרובה מאומה לא תפשת כך נוכחו לדעת מנהלי החברות הפיננסיות שנתקלו בחקיקה חפוזה וקשוחה בקשר לשכרם וכך יקרה למונופול הגז.
לפני כחמישים שנה אמר
זאב שרף, שהיה אז שר התעשיה, לתעשיינים "עבדו על המחרטות ולא על הממשלה". לא ניתן לחייב את הריבון לשמור על תנאים פרוטקציוניסטיים. מחירי הגז ירדו בכל העולם עד כדי כך שחוזים קימים נפתחים והמחירים הנקובים בהם משתנים. מחירי גז בלתי סבירים יגרמו למפעלים לעצור את הסבתם לגז. אין טעם לקנות גז במחיר דמיוני בעוד מתחריהם בחו"ל משלמים מחיר נמוך משמעותית.
