לפני ימים אחדים נטלתי חלק במסגרת פסטיבל לימוד FSU בארצות הברית בפאנל שעסק במאבק נשות הכותל כאשר השאלה המרכזית שהוצגה בפנינו המנחה הייתה לגבי משמעותו הסמלית של הכותל המערבי בעיני היהודים בעולם. אלו שבארץ ואלו שחיים מחוצה לישראל. השתתפותי באותו פאנל והמפגש, הבלתי אמצעי, עם מאות צעירים יהודים יוצאי ברה"מ לשעבר שהיגרו לארצות הברית כאשר חלקם גם חי בישראל הביא אותי להיזכר בבדיחה ישנה שהייתה נפוצה פעם במקומותינו.
ברל ושמרל עזבו את מזרח אירופה והגרו לארצות הברית. בעמדם לפני פקיד ההגירה בניו-יורק הודיע הפקיד האמריקני: לך ברל יקראו בוק. ומיד שמרל ברח.
שמרל שנמלט מאימת השם החדש מ"גן העדן" האמריקני הגיע לפלשתינה בעוד ברל בנה את חייו באמריקה. שמרל שהפך בארץ לשמואל לחם על עצמאות ישראל במלחמת השחרור ואילו ברל, עכשיו בוק, הצטרף לפדרציה היהודית בעירו ולצד חבילות של בגדים ששלח לאחיו בארץ גם תרם סכומים גבוהים למגבית. בשביל ברל היה זה מהלך ברור ומובן מאליו. אחיו חי בארץ אחרת, ענייה, עם קיצוב במזון הנתונה במצב מלחמה כמעט תמידי. האח האמריקני חשב שבעוד אחיו הישראלי בונה מדינה ממש בגופו הרי הוא את חלקו יתרום מכספו.
על עקרון זה של שותפות בבניין חברה חדשה בישראל (מי במעשה ומי בכסף) בהקמת ישובים חדשים, במימון הבאת עולים מארצות מצוקה, בקליטת ילדים יתומים פליטי שואה ובבניית חברה מופת צודקת בארץ ישראל הייתה בנויה הסוכנות היהודית במשך שנים רבות. קשרי הדם ממדרגה ראשונה הם שעמדו ביסוד הקשר המיוחד בין היהודים בתפוצות לאחיהם בישראל.
הימים חלפו להם. שנים רבות עברו ונכדיהם וניניהם של ברל ושמרל תפסו את המושכות בידיהם. ילדיו של ברל, האמריקני, נישאו בחלקם ללא יהודים. השפה המשותפת של האחים המקוריים (אידיש) נעלמה כלא הייתה. שפת התפילה, עברית, גם היא נשארה, בעיקר, נחלתו של צד אחד בלבד. כאילו, דבר לא נשאר מהמשותף לצמד המקורי. לא קשרי דם, לא ארץ לידה, לא שפה ולא כמיהה לציון. האמריקני הפך ליותר ויותר אמריקני והישראלי ליותר ויותר ישראלי.
גם סדר יומו של הדור השלישי השתנה, אפילו בנושאים הקשורים ליהדות ולישראל. האמריקני (מסיבות חברתיות בדרך כלל) הצטרף לבית כנסת רפורמי ואילו הבן דוד מדרגה שלישית או רביעית בישראל ברובו הדיר רגליו מבתי כנסת אך מעולם לא היו האמונה והטקסים הרפורמים מנת חלקו (כמאמר פרופ' שלמה אבינרי - בית הכנסת שאיני הולך אליו הוא זה האורתודוכסי). זה האמריקני שניסה להמשיך להיות יהודי בארצות הברית ניסה לקשור עצמו לסמלים יהודיים גם אם שינה אותם והתאימם, מבחינתו, לרוח הזמן והמקום. הישראלי לא חש שום צורך להפגין יהדותו. זה ממש BUILD IN עבורו. בעוד האמריקני ראה במאבק על תפילת נשים עטויות בטליתות בכותל המערבי מאבק עקרוני על יהדותו והמשך קיומו, הישראלי (ברובו) לעומתו חשב שזה נדנוד מיותר שיתכן שבא להכעיס ולא הבין את עקרוניות המאבק המשונה הזה (למרות שעניינית תמך בו אבל רק כשנשאל על כך).
העם היהודי הפך יותר ויותר לשני עמים שבמידה רבה רק ה-politically correct מחזיק אותו יחד. פשוט כי לא נעים להגיד אחרת. קשרי הדם חלפו ועברו מהעולם. אומנם ישנם ניסיונות כמו אלו של תגלית להביא צעירים לארץ כדי שיחוו רגשות ישראלים ומעט ישראליות, אך בהיעדר מעקב אחר הבוגרים גם פרויקט זה העולה ממון רב אינו ממלא את ייעודו. היום גם הסינים וגם ההודים מזמינים, על חשבונם, צעירות וצעירים אמריקנים לשבוע חוויות במדינות אלו. הטיול הממומן בסין למשל אינו מגדיל את הזדהות תלמידי התיכון בבוקה ראטון עם הסינים בשנחאי. למאמצי לימוד FSU יש אומנם הצלחות בתחום זה של קירוב לישראל אך עדיין זו טיפה בים.
כמעט כל הגופים היהודים המאורגנים האמונים על הקשר עם ישראל ממשיכים לפעול כאילו דבר לא השתנה. כאילו עדיין מדובר בברל ובשמרל. כאילו עדין מדובר באחים בנים של אותם זוג הורים. כאילו אנחנו עדיין עוסקים בדוד העשיר ובקרוב העני. לא מנסים לחשב מסלול מחדש. לא מנסים ליצור התאגדויות חדשות. לחפש תחומי עניין משותפים ולהשתמש במאות אפליקציות חדשות של קשר בין בני אדם.
המוטיב המרכזי בליל הסדר, לעניות דעתי, הוא "והגדת לבנך". כך בישראל וכך בתפוצות. יציאת מצרים היא מהלך חשוב בתולדות האנושות. יציאה מעבדות לחרות. מהפכה בהתנהלותו של עם. אני החלטתי להוסיף בליל הסדר המשפחתי שאני עורך יחד עם ילדי ונכדי (למען התקינות הפוליטית- עם רעייתי, ילדי, כלותיי, חתניי, נכדותיי ונכדיי) קטע קצר העוסק בעליית משפחותינו לארץ. עוד קצת מתוך "והגדת לבנך": על יציאת אירופה של חמותי מבירקנאו למחנה עקורים בבלגיה ומשם דרך מחנה המעצר למעפילים בקפריסין לישראל, על הגעת אמי לארץ כתיירת למשחקי המכבייה עם כרטיס הלוך ושוב כדי לשבור את איסורי "הספר הלבן" ועל התחכמות אבי מול הצבא הבריטי עת הוא וחבריו לאניית המעפילים השליכו דרכוניהם לים כדי שלא יהיה לאן להחזירם.
אילו לצד איתור מכנים משותפים של בניית עתיד טוב יותר למין האנושי בין היושבים בציון ולחיים בניכר היינו גם משלבים ולו על קצה המזלג משהו מההיסטוריה המשותפת אולי היינו נשארים עם אחד ולא נעים במין סטיכיה אל עבר היווצרות שני עמים: ישראלי ויהודי שהקשר ביניהם רופף אם בכלל קיים.