הפרסום שפורסם הבוקר (יום א, 1.5.16) בכלי התקשורת ושמקורו בעיתון:
ידיעות אחרונות, לפיו שוקל נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין, להעניק חנינה מיוזמתו הוא לנשיא המדינה, לשעבר - מי ששוהה כיום בכלא, הלוא הוא האסיר המורשע,
משה קצב, המרצה עונש מאסר של שבע שנים, בגין עבירות מין בהן הורשע הוא, בשתי ערכאות משפטיות
(בית משפט המחוזי - כערכאה ראשונה ובית משפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים - כערכאה שנייה), מזרקר זרקור של אור אל גדר סמכותו העניינית והמקורית של נשיא המדינה, להעניק חנינה, למי שהורשעו בדין, כמו-גם נגזר ונפסק עונשם, בפסק-דין חלוט. נדגיש ונציין - כבר עתה - לפרסום שכזה - בכל הכבד הראוי - אין כל יסוד,
שכן הנשיא אינו מעניק חנינה למי שהורשע בפסק-דין חלוט מיוזמתו הוא! - שעה שאין פנייה אליו, מהמורשע או מצד שלישי למתן חנינה שכזו.
זאת ועוד. משה קצב לא ערער, לבית המשפט העליון, על החלטת ועדת השחרורים ("ועדת השליש"), שלא להפחית עונשו. כך שעניין לנו, בהחלטה בלתי חלוטה,
שלא ערערו עליה ועדיין, ניתן - לכאורה - לערער עליה. מה יש מקום, במצב דברים שכזה, להפעיל
בשלב כה מוקדם וטרם הפכה ועדת השחרורים, לחלוטה - סמכות החנינה של הנשיא?
סעיף 11 (ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה, מקנה סמכות חוקית, לנשיא המדינה נתונה לחון עבריינים ולהקל בעונשם, על-ידי הפחתת העונש או על-ידי המרתו לעונש אחר. סעיף 18 לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א - 1981, מסמיך נשיא המדינה, לקצר תקופות ההתיישנות והמחיקה החלות על רישומים פליליים (הרשעות, והחלטות של בית משפט ללא הרשעה) של רישומים פליליים. מן הראוי להדגיש ולציין, כי סמכות החנינה, המוענקת בחוק יסוד: נשיא המדינה,
אינה סמכות, בעלמא, המנותקת מן הסובב ועל נשיא המדינה מוטלת חובה לשקול שיקולים נוספים - טרם יחליט הוא אם לממש, אם לאו, סמכות החנינה המוענקת לו בחוק היסוד ולחון עבריינים. כך למשל קובע חוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001, כי נפגעי עבירות מין או אלימות זכאים לכך שתינתן להם הזדמנות להביע את עמדתם בכתב, בטרם תתקבל החלטת נשיא המדינה בבקשת חנינה, אם ביקשו הם זאת (באמצעות מחלקת החנינות במשרד המשפטים).
מן הראוי לציין במצב דברים זה כי סמכות החנינה הינה סמכות של "חסד ורחמים", הנתונה ומוענקת לנשיא המדינה ומיועדת לשימוש בה,
במקרים חריגים בלבד, בהם מתקיימות נסיבות ייחודיות ויוצאות דופן. מוסד החנינה איננו אלא חוליה נוספת, במערכת המשפט ואיננו בגדר של ערכאת ערעור על החלטות בתי-משפט, בישראל. דבר שבשגרה הוא משך שנים הרבה כי המחלקה המשפטית בבית הנשיא, היא היא אחראית לטיפול בבקשות החנינה המוגשות לנשיא המדינה.
על-פי נוהג ונוהל שהשתרש,
הנוהג והמחייב במדינת-ישראל, שנים הרבה, בכל הקשור לאופן, דרך וצורת טיפול, בבקשות חנינה, הרי שר/שרת המשפטים מעביר/מעבירה המלצה לכל בקשת חנינה לעיונו של נשיא המדינה. תפקידה של מחלקת החנינות שבמשרד המשפטים, הינו: לבחון בקשות החנינה המוגשות לנשיא המדינה; לאסוף את המידע וחוות הדעת הדרושות לצורך קבלת ההחלטה, כמו-גם להכין המלצתו/המלצתה של שר/שרת המשפטים, אם להעניק חנינה למבקש החנינה, אם לאו.
במקרים בהם מתבססת בקשת החנינה על נימוקים סוציאליים, הרי יש לצרף לבקשת החנינה חוות דעת, התומכות בבקשת החנינה, דוגמת: חוות דעת מעובדת רווחה או כל גורם מטפל בקהילה; חוות דעת מפסיכולוגים וגם/או גורמי טיפול אחרים וכן חוות דעת מאנשי חינוך המטפלים בילדים. במקרים בהם מתבססת בקשת החנינה על נימוקים רפואיים, הרי יש לצרף לבקשת החנינה חוות דעת, התומכות בקשת החנינה, דוגמת: חוות דעת רפואיות; אישורים רפואיים רלוונטיים ועדכניים; אישורים על אחוזי נכות מהמוסד לביטוח לאומי וכן דוחות אשפוז רלוונטיים, לעניינו הדווקני של מבקש החנינה
והמתייחסים לתקופה הקרובה, ביותר, לתקופת בקשה החנינה וגם/או שיש להם השפעה - ישירה - על רלוונטיות דוחות אשפוז אלה, למועד הגשת בקשת החנינה.
באתר האינטרנט של נשיא המדינה - בחלק המשמש כמדריך לאזרח, המעוניין להגיש בקשת חנינה לנשיא המדינה, מכוח הסמכות שהוענקה לו, בחוק, ליתן ולהעניק חנינות, נכתב, כי: "כל אדם רשאי לפנות בבקשת חנינה לנשיא המדינה בעצמו או באמצעות מי מטעמו (בא-כוחו או בני משפחה מדרגה ראשונה)".
מן האמור והמקובץ לעיל עולה, כי נשיא המדינה, ראובן רובי ריבלין - עם כל רצונו הטוב והעז, כמו גם עם החלטתו המנויה וגמורה עימו, להעניק חנינה מהכלא לאסיר המורשע, נשיא המדינה, לשעבר, משה קצב, אינו פונה לעצמו, בבקשת חנינה למשה קצב
והוא חייב לכבד הנוהל והנוהג הקיים, זה שנים הרבה, לפיו בקשות חנינה מופנית לטיפולו/לטיפולה של שר/שרת המשפטים ומועברות,
אך ורק דרך משרד המשפטים, לאחר קבלת המלצת שר/שרת המשפטים, אם להעניק החנינה המבוקשת, אם לאו.
ניסיון העבר הוכיח, כי המלצת שר/שרת המשפטים, אם להעניק חנינה למבקש החנינה, אם לאו,
אינה בגדר של חתימת קיום גרידא, אלא מדובר בחתימה הבאה לאחר בדיקת השיקולים לגופם של דברים, אם להעניק החנינה המיוחלת, למבקש החנינה אם לאו. בשונה מחתימת הקיום של ראש הממשלה - הנדרשת, לפי הוראת סעיף 12 לחוק יסוד: נשיא המדינה, על כל מסמך ומסמך, עליו חותם נשיא המדינה, בתפקידו הוא, כנשיא המדינה, הרי חתימת שר/שרת המשפטים, בשולי המלצתו/המלצתה, אם להעניק חנינה למבקש החנינה, אם לאו, אינה בגדר של חנינה גרידא.
שאלה משפטית וחוקתית מן המעלה והדרגה הראשונה, עלולה להתעורר, במצב דברים, בו תסרב שרת-המשפטים, ח"כ
איילת שקד, לכאורה, ליתן המלצתה להעניק חנינה לאסיר המורשע, משה קצב ונשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין, יחליט להתעלם מכך וחרף זאת להעניק חנינה למשה קצב. דומה, כי במצב דברים אפשרי זה, יעבור העניין להכרעתו של בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק,
כדי שהוא יכריע אחת ולתמיד אם חתימת שר/ת המשפטים, בדבר המלצתו להעניק חנינה לאסיר שהורשע, בפסק-דין חלוט או סירוב/ה של שר/ת המשפטים, להמליץ ולהעניק חנינה לאסיר שהורשע, בפסק-דין חלוט, עולה ומגיע כדי תנאי מהותי ויסודי, אשר באי קיומו, אין יכול ואין רשאי נשיא המדינה, להעניק חנינה לאסיר שהורשע, בפסק-דין חלוט, במסגרת סמכות החנינה, הנתונה ומסורה לו בחוק יסוד: נשיא המדינה.