"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו" וגו'. ברש"י: פרשה זו בהקהל נאמרה מפני שרוב גופי תורה תלויים בה (תורת כהנים) ע"כ. והנה בפרשה זו, רוב יסודות התורה במצוות הנוהגות בין אדם לחברו נמצאים בה. ולכן יש להקהיל את הרבים להורות להם דרך הישרה שבה ישכון אור, ועל כולם יש בפרשה הזו מצוה אחת אשר בה בעצמה תלויים רוב גופי תורה, והיא מצוות 'ואהבת לרעך כמוך'. ואמר רבי עקיבא, זה כלל גדול בתורה, כי האוהב את חברו נזהר מגניבה וגזלה, הונאה והשגת גבול, לשון הרע ורכילות וחיבוט וכו'.
כאשר האדם אוהב את חברו ומקיים את מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' בשלמות, נמנע מרוב העבירות שבתורה לעבור אותן, כי רוב העבירות שבתורה תלויות וקשורות, ובסוף מגיעים לעניין של 'ואהבת לרעך כמוך'. וצריך לדעת האדם, שצריך לאהוב את חברו לא רק אם יש לו אינטרס מחברו, אם יש לו עסק עם חברו או עניין אחר עם חברו, אלא צריך לאהוב את חברו גם אם הוא לא נהנה ממנו, וגם אם אין לו אף עניין עם חברו, הוא צריך לאהוב כל יהודי ויהודי מעם ישראל אהבה גדולה ביותר.
ומשלו חז"ל את הדבר למי שאומר "אני אוהב לאכול דגים". הוא לא אוהב את הדגים, אלא אוהב את עצמו, כי אם היה אוהב את הדגים היה נותן להם להמשיך לחיות. אלא אומר, "אני אוהב את עצמי ולכן אני אוכל דגים, כי אני אוהב את הטעם הזה של הדג". ואם אומר "אני אוהב דגים", לא הפירוש שאוהב דגים, אם היה אוהב דגים היה נותן להם לחיות במים.
אותו דבר אהבת חברו, מתי שהאדם חבר עם חברו ויש לו ממנו הנאה או עסק או עניין אחר, והוא אומר "אני אוהב את חברי", הוא לא אוהב את חברו. זה כמו שאומר "אני אוהב דגים", אוהב דגים? אל תאכל אותם, תשאיר אותם לחיות במים. לאהוב את חברו, הפירוש הוא לאהוב את חברו גם אם אין לו אף עניין עם חברו, וזה מה שכתוב 'ואהבת לרעך כמוך', תאהב את רעך כמוך.
וכך הרמב"ן מדקדק ואומר את העומק של 'ואהבת לרעך כמוך'. הרמב"ן אומר שיש אנשים שאוהבים את חבריהם, אבל רק בעניין מסוים הוא רוצה, שהוא יהיה יותר עשיר, הוא רוצה שהוא יהיה יותר חכם, הוא רוצה שהוא יהיה יותר מוצלח וגם חברו יהיה לו קצת, הוא אוהב אותו. זה לא נקרא 'ואהבת לרעך כמוך'. הרמב"ן אומר, 'ואהבת לרעך כמוך', כמו שאתה רוצה לעצמך חוכמה וטוב, אריכות ימים, בריאות ופרנסה, באותה מידה ובאותו משקל ובאותה צורה, ככה תאהב את חברך וכך תרצה לחברך.
וידוע על הגמרא במסכת שבת (דף לא) באותו נוכרי שבא לפני שמאי, ואמר לו "גיירני על-מנת שאני עומד על רגל אחת". ענה לו הלל: "דעלך סני לחברך לא תעביד ואידך זיל גמור". ועל זה מפרש ומבאר הכלי יקר, שהגרים לא למדו בצעירותם תורה משום שהיו גויים, ואין להם את השורשים שבן תורה ויהודי יש לו מיום שנולד, שקשור ודבוק לתורה הקדושה. לכן אותו גר בא לשמאי והלל, ואמר להם, "אני רוצה להתגייר, אבל יש לי בעיה אחת, אין לי את כל השורשים של התורה, ואין לי את התורה מקטנות ומילדות. ולכן אני לא יכול לדעת שאני אזכור את כל המצוות וכל הדקדוקים של המצוות, כי כדי לזכור את כל המצוות ואת כל התורה כולה, צריכים מקטנות לחיות בתורה, ולהיוולד לתוך התורה. אם כך תתנו לי סוד ויסוד שאני אוכל לקיים את התורה, ואני לא אשכח אף פרט בתורה".
מה אמר לו הלל? מפרש הכלי יקר "דעלך סני לחברך לא תעביד ואידך זיל גמור", שכל התורה נמצאת בסוד הזה, "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", כמו שאמרנו לפני כן, שמתי שאדם נזהר בבין אדם לחברו, רוב גופי תורה תלויים בבין אדם לחברו, ואם נזהר בבין אדם לחברו מזה יתגלגל שיקיים את רוב חוקי ומצוות התורה הקדושה. וזה מה שכתוב בפרשת השבוע, רוב גופי תורה תלויים בה, רוב הגופים של התורה, כי פרשת השבוע מדברת באריכות על בין אדם לחברו, וכאשר רוב גופי תורה תלויים בה היא מהפרשות המיוחדות שבתורתנו הקדושה.
ואם נסתכל אצל אליעזר כשפגש את רבקה [בראשית כ"ד, כ"ב] נתן לה אליעזר "שני צמידים על ידה עשרה זהב משקלם". וברש"י רמז לשני לוחות מצומדות, ורמז לעשרת הדיברות שבהם ע"כ. והנה צריכים להבין, מדוע אליעזר מצא לנכון דווקא באותו רגע לתת לרבקה סמל לעשרת הדיברות ולשני לוחות הברית? למה באותו רגע דווקא רצה לעשות את הסמל הזה? אלא צריכים לדעת יסוד גדול: יש אנשים שמקפידים במצוות שבין אדם למקום ויש אנשים שמקפידים במצוות שבין אדם לחברו. ויש אנשים שמקפידים רק במצוות בין אדם למקום בלבד, ויש כאלה שרק בין אדם לחברו בלבד, ומזלזלים או בבין אדם לחברו או בבין אדם למקום. וצריכים לדעת שהתורה הקדושה, לוחות הברית, ניתנו צמודים, חצי בין אדם למקום - חמישה, חצי בין אדם לחברו - חמישה. מי שלא מקיים את החצי הזה,
החצי השני אין לו משמעות גדולה.
זה כמו המשל שמשלו לאדם כפרי שרצה לקנות אתרוג מהודר, אבל לא היה לו מספיק כסף לקנות אתרוג מהודר. הלך אותו כפרי לחברו הכפרי ואמר לו, "בוא נקנה שנינו אתרוג מהודר, אתה תיתן חצי ואני אתן חצי, ונחתוך אותו חצי-חצי ונלך איתו לבית כנסת חצי וחצי", וכך עשו. הלכו, קנו אתרוג מהודר מאוד וחתכו אותו חצי זה וחצי זה, ובאו בחג סוכות לבית הכנסת כל אחד עם החצי שלו. כל יושבי העיר הסתכלו וצחקו, שאלו אותם "מדוע אתם צוחקים?", אמרו להם: "שילמתם כל כך הרבה כסף על האתרוג המהודר, חתכתם אותו חצי בחצי. אם הוא לא בשלמות הוא לא שווה והוא לא כשר, והוא לא ראוי לברך עליו".
כך אותו דבר התורה הקדושה, שני לוחות הברית, חצי בין אדם למקום, וחצי בין אדם לחברו, מי שמקיים את החצי בין אדם למקום יש לו חצי אתרוג, חצי אתרוג לא יוצאים בו ידי חובה. מי שמקיים חצי בין אדם למקום, יש לו חצי אתרוג ולא יוצאים בזה ידי חובה. צריכים את שני החצאים מחוברים, בין אדם לחברו ובין אדם למקום כדי לזכות בתורה הקדושה בשלמות.
כך מה שאליעזר רמז לרבקה, רואה אליעזר את רבקה שיש לה בין אדם לחברו עצום, נותנת לו לשתות, נותנת לגמלים לשתות, מוכנעת לבין אדם לחברו. אבל פחד אליעזר פחד גדול שרבקה יש לה בין אדם לחברו, אבל היא פגומה בבין אדם למקום משום שהיא גדלה בביתו של לבן, בית של רשעים, שוודאי שבין אדם למקום הוא לא מושלם ולא טוב בו. לכן כאן עומד אליעזר ומסמן לרבקה עשרה דיברות ושני לוחות הברית, לסמן שלוחות הברית צריכים להיות שלמים לרבקה. צריך את שני לוחות הברית, אחד תלוי בשני, ואי-אפשר לצאת ידי חובה רק בחצי אחד.
ועל-פי זה יובן מה שאומרת תורתנו הקדושה (דברים כ"ה, י"ג), "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך למען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך". ולכאורה צריכים להבין, מה הלשון 'אבן ואבן'. אז אפשר לפרש ולומר: התורה הקדושה צריכה להיות אבן ואבן חצי בחצי, בין אדם לחברו ובין אדם למקום. אי-אפשר חצי אחד, אלא צריכים את שני החצאים מחוברים ביחד.
על-פי זה אפשר להבין יסוד גדול: מובא באבות דרבי נתן (ב', ג') - בשעה שירד משה עם לוחות הברית היה שמח שמחה גדולה, כיוון שראה אותו סירחון שסרחו במעשה העגל, אמר "איך אני נותן להם לוחות מזקיקני אותן למצות חמורות, ומחייבני אותן מיתה לשמים". חזר לאחוריו וראו אותו שבעים זקנים, רצו אחריו, הוא אחז בראש הלוחות והם אחזו בראש הלוחות, חזק כוחו של משה מכולם, שנאמר (דברים ל"ד, י"ב) "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" ע"כ.
ולכאורה יש להבין, מה הייתה דעת הזקנים שאחזו בלוחות ולא רצו שישברם משה, הרי משה רצה לשבור את הלוחות כדי שלא יחייבו את בני ישראל חובה גדולה, בזה שחטאו בחטא העגל. לא סתם משה עמד ורצה לשבור את הלוחות. אם כן, למה הזקנים משכו את הלוחות ולא נתנו למשה לשבר את הלוחות? היו צריכים לשמוח שמשה שובר את הלוחות, שבני ישראל ייתבעו כ'פנויה' ולא כ'אשת איש'. כי אם הלוחות ניתנו בני ישראל היו כאשת איש, ואשת איש זינתה חייבת מיתה. ומתן תורה היה כמו החופה ולוחות הברית היו הקידושין. אם כך, מדוע משה רבינו רצה לשבור את הלוחות, והזקנים עמדו ורבו עם משה ומשכו את הלוחות שמשה לא ישבור אותם?
אלא אפשר לבאר ולומר, הטענה של הזקנים הייתה טענה כזו: אם בני ישראל חטאו בבין אדם למקום, בבין אדם לחברו לא חטאו, ואם לא חטאו בבין אדם לחברו אסור לשבור את הלוחות, וזה יכפר עליהם. בין אדם למקום, הם יסתדרו אחרי כן. עמד משה ואמר "לא, הלוחות הם אחד, הלוחות הם והמכתב מכתב אלוקים הוא". זה לוחות, אחד בין אדם לחברו ובין אדם למקום זה דבר אחד, אי-אפשר לומר שהם חטאו בזה, והדבר השני יישאר, ובזה לא ייענשו ואפשר להינצל, אלא החמש בין אדם לחברו והחמש בין אדם למקום זה דבר אחד, ואם חטאו בחצי צריכים להיענש על הכל. אין חצי בלוחות הברית, לוחות הברית זה אחד. ולכן פרשת השבוע היא מהחשובות ביותר, שרוב גופי תורה תלויים בה.
נכנסים לקיץ, שהקיץ זה זמן של התמודדות קשה עם היצר הרע, התמודדות שבן אדם צריך להקפיד בכל כוחו בבין אדם לחברו, והזמן הזה ביותר, שהוא זמן שמתו בו תלמידי רבי עקיבא. ומדוע? שלא נהגו
כבוד זה בזה. ולכן כל אחד צריך בכל כוחו לחזק את עצמו בכל העניינים שבין אדם לחברו, להיות מושלם בהם וללכת בהם בדרך שבה ישכון אור.