סליחה.
אני, מודה ומתוודה, לא אוהב כלבים וחתולים, אבל חס וחומל עליהם. מעולם לא פגעתי אף לא באחד מהם. לעולם, בי נשבעתי, לא אפגע אף לא באחד מהם, מיילל או נובח. לעתים אני שוכח. פה ושם מחליקות לי אצבעות אחדות, לכל הפחות הכריות, על פרוות חתול, על אפו הכפתורי של כלב. משהו בו פוגש משהו בי ומדליק אור נכון לחום ולחמלה.
גם בהינתן הצהרתי על אודות אי-אהבתי את ההולכים על ארבע אני לא משוחרר כלל ועיקר מהחובה לשמור עליהם מכל משמר, למנוע מהם סבל, לאפשר להם לחיות במרחב הציבורי חיי כלב או חתול - מעצם בריאתם בצלם הבריאה – חיים ראויים, ללא מצוקה וסבל, ללא התעללות, ללא חשש מתמיד מחנק או הרעלה. אני לא רק נותן לחיות לחיות. אני מלווה אותם בלבי, מאחל להם שלא יאונה להם כל רע (ודאי שאני לא ארע להם).
מבחן קשה יש ביחסי אליהם ביטוי של קבלת האחר. סובלנות. אני לא עליון עליהם. אני לא מורם מהם. לא מתנשא. לכן אני לא בז להם, לא רואה בהם מפגע או מטרד. גם כשהם נובחים או מייללים בקולות רמים אני יודע - כך הם נושמים. זו דרכם לבטא עת הווייתם. אני מקבל, משלים. שינבח הנובח, שתיילל המייללת.
ועדיין, סליחה, אני לא אוהב. אהבתי שמורה לבני אדם, ליקרים לי.
אבל דווקא משום כך המבחן שלי קשה ותובעני יותר. לקבל את השונה האולטימטיבי.
ולכן הלב נחמץ ונכרך בכל פעם כשאני רואה, שומע, או קורא על התעללות בבעלי חיים חסרי ישע, בהזנחתם, בהתנכלות, בהתעמרות, בהזנחה. אני מתקומם קשות נואשות. ולא יודע מה אפשר לעשות, לבד מהתרומה הקטנה והצנועה שלי, זניחה ולא-כלומית ככל שהיא. כאשר אני רואה מי מבעלי החיים האלה, ואחרים, שרוע, כנוע, חסר ישע, לעולם אגש ואעזור.
ולו רק בדקה דומייה של עמידה מול ובלחישה יהיה בסדר.
כי יש רגעים שבהם חלה על אדם, על כל אדם באשר הוא, חובת ההוכחה כי הוא זכאי להיחשב ולהיקרא אדם. הוא לא יכול לאפשר לעצמו להניח לחתוך או לכלב לגווע בצמא או בכאב, מבלי שעפעפי לבו ינודו ניד קטן ודק, גם אם סמוי, של חמלה.
אחרת, במה מותר האדם?