אין מנהיג ישראלי שלא השמיע בתורו את האמירה "ידידתנו ובעלת בריתנו - ארצות-הברית", כחלק בלתי נפרד מהתבטאויות הנאותוּת הדיפלומטית. האומנם זהו המצב?
ד"ר
הנרי קיסינג'ר, יהודי מוכשר וחריף שכל, יליד גרמניה, שימש יועץ בכיר הלוחש לאוזניהם של הנשיאים האמריקניים ג'ון קנדי, לינדון ג'ונסון, ריצ'רד ניקסון וג'רלד פורד. קיסינג'ר היה גם ראש המועצה לביטחון לאומי ושר החוץ של ארה"ב. לקיסינג'ר מיוחסת האימרה: "לאמריקה אין ידידים או אויבים, אלא אינטרסים בלבד", אם כי זו צוטטה כבר לפניו).
פרופ' עזרה זהר הוציא לאור ב-1994 את הספר "פילגש במזרח התיכון" (הוצאת "דביר") - על יחסי ישראל ארה"ב. לקראת יום העצמאות נצטט מספרו (ציטוט מקוצר וערוך) את מערך היחסים לפני שנת הקמת המדינה, 1948, ואחריה.
פרנקלין רוזוולט כיהן כנשיא ארה"ב ממש במקביל לעידן הנאצי בגרמניה (1932 - 1945). אין ספק שרוזוולט וממשלו ידעו על השתלשלות ההתעללות ביהודים מליל הבדולח ועד ל"פתרון הסופי". הנשיא האמריקני
ג'ימי קרטר העניק ל
מנחם בגין שי - תצלומי אוויר מפורטים של מחנה אושוויץ. האמריקנים נמנעו מ"לבזבז" פצצות שיאטו את מכונת השמדת-היהודים בטיעונים שונים והמשיכו בקו ש"היהודים לא מעניינים". ערב המלחמה הורה רוזוולט להחזיר לאירופה את אוניית הפליטים היהודיים "סנט לואיס" שהגיעה לחופי אמריקה, ארץ המהגרים. חלקם נספו בשואה.
עם מותו של רוזוולט ב-1945 הושבע הארי טרומן כנשיא עד 1952. משרד החוץ האמריקני ("מחלקת המדינה") מאמצת כמעט בעקביות, מאז ועד לימינו, עמדה פרו-ערבית. עמדת משרד החוץ שהתנגד להקמת מדינה יהודית, ולאחר הקמתה דרש להצר את שטחה - השפיע רבות על עמדתו הפתלתלה של טרומן.
כל ראשי הצבא האמריקני אמרו לטרומן כי לישוב היהודי בארץ ישראל אין כל סיכוי מול מדינות ערב וכי תמיכה בהקמת מדינה יהודית עלולה לסבך את ארה"ב. טרומן הודיע במכתב לרבנים אמריקנים (ערב הבחירות ב-1946) על תמיכתו בחלוקת ארץ-ישראל ובעליית פליטים יהודיים לארץ ישראל, אך מיד הודיע לבריטים שארה"ב לא תהיה מעורבת בכך מעשית.
ואכן, בכ"ט בנובמבר 1947 הצביעה ארה"ב בעד תוכנית החלוקה, אבל מיד לאחריה הטילה אמברגו על משלוח נשק "למזרח התיכון". זהו הצעד החמור ביותר שאמריקה נקטה אי-פעם נגד ישראל. "המזרח התיכון" זה ישראל! כי לכל מדינות ערב שסבבו את ישראל היו צבאות סדירים מצויידים בטנקים ובמטוסים. לרשות ה"הגנה" היהודית עמדו בעיקר רובים, חלקם מיושנים. כל זאת על-רקע הערכות אמריקניות שצפויה "שואה" שנייה בארץ ישראל. נראה שמשרד החוץ האמריקני פעל כדי שתחזיותיו על "תבוסת היהודים" יתבררו כנכונות.
בתחילת 1948, בעיצומו של המאבק עם ערביי ארץ-ישראל, לחץ משרד החוץ האמריקני שהמנדט הבריטי יוחלף במנדט של האו"ם במקום שהארץ תחולק לשתי מדינות. טרומן סירב בתוקף להיפגש עם נשיא ההסתדרות הציונית פרופ' חיים ויצמן. טרומן נאות לפגישה רק לאחר שידידו ושותפו לשעבר לעסקים, יהודי בשם אדי יעקובסון, שכנע אותו לעשות כן. הפגישה החטופה (ויצמן הוכנס לבית הלבן מכניסה צדדית) לא הועילה, וארה"ב נסוגה למעשה מתמיכתה בתוכנית החלוקה ובהקמת מדינה יהודית ואף הביאה הצעת החלטה ברוח זו למועצת הביטחון של האו"ם. עקב התנגדותן של ברית-המועצות ומדינות אחרות, לא הועלתה ההצעה האמריקנית להצבעה.
עד למאי 1948 הופעל לחץ אמריקני כבד על
דוד בן-גוריון, גם באמצעות ארגונים יהודים אמריקניים, להימנע מהכרזה על הקמת המדינה. אליהו אילת שהיה נציג הסוכנות היהודית בוושינגטון, ולאחר מכן השגריר הישראלי הראשון בארה"ב, כתב בספרו ("המאבק על המדינה: וושינגטון 1945 - 1948") שבכירי הממשל האמריקני היו האיום החמור ביותר על המפעל הציוני וראו בהקמת מדינה יהודית, בחלק קטן של ארץ ישראל, סכנה לאינטרסים האמריקניים.
הנצחונות הצבאיים של ישראל בשלבים הראשונים של מלחמת השחרור יחד עם שנת הבחירות באמריקה, שכנעו את טרומן להכיר במדינת ישראל שהוכרזה בה' באייר. גם הכרה זו הייתה מסויגת: ארה"ב הכירה במדינת ישראל דה-פקטו אך לא דה-יורה. הכרה כעובדה קיימת, אך לא מכוח זכות וחוק.
אליהו אילת כותב שאמריקה שלאחר מלחמת העולם השנייה יכלה בקלות למנוע את הפלישה הצפוייה של צבאות-ערב לישראל ב-15 במאי. הערבים קיבלו חיזוק מצעדי האמברגו וההיסוס האמריקני להכיר במדינת ישראל.
