גן עדן,
1 הוא שמו של מקום וכינויו של מצב בו שהו אדם וחווה בצהרי יום השישי הראשון לבריאה, משך מספר שעות בודדות, לאחר שנבראו ועד שגורשו ממנו בסמוך לפני שבת בראשית. מבחינה נורמטיבית סיפור זה בא לטעת בנו את התובנה בדבר חיוניותו של משפט המלך. בכסות סיפורית מופלאה, הוא בא לשכנע אותנו, ולו במסר סמוי ובתת מודע, בנחיצות ובצידוק שבמלוכה. קורותיו מתוארים בספר בפרקים ב' ו-ג' בספר בראשית בתמציתיות המאפיינת את הסיפור המקראי. גם אני אביא כאן רק מעיקריו שדרושים להוכחת טענתי, כדלקמן:
לאחר שה' ברא את האדם הוא הניחו בגן עדן, שם באמצע הגן
2 הצמיח ה' את עץ החיים ואת עץ הדעת. ה' התיר לאדם לאכול מכל עצי הגן, למעט מעץ הדעת. כלומר החיל עליו נורמה אחת בלבד, צו אחד בלבד בדמות מצוות 'לא תעשה'. לצד הצו הודיע ה' לאדם כי ביום אכלך ממנו מות תמות. ספק תיאור תוצאתי של האכילה מהעץ האסור, ספק עונש. בהמשך ה' ברא את בעלי החיים ואת חווה במטרה לשמש עזר לאדם ולהפיגו מבדידותו.
3 לאחר מכן הנחש פנה לחווה והצליח בעורמה לשדל אותה לעבור על הצו לאכול מעץ הדעת. היא אוכלת מפריו ומביאה ממנו גם לאדם. נוכח הפרת הצו ה' פונה לאדם בקריאה 'איכה?!' ומבקש לשמוע את טענותיו. אדם מאשים את אשתו בהפרת הצו. ה' פונה לחווה וגם היא זוכה לזכות טיעון בפניו. היא מפנה אצבע לנחש שהדיח אותה. אולם לנחש, ה' אינו מאפשר זכות טיעון וישר מענישו קשות. הוא שינה את צורתו. אחר כך ה' מעניש את חווה ואדם ומגרש אותם מגן עדן לבלי שוב.
ייחודו של גן עדן הוא בהיותו ממד אוטופי בו האדם נטול אחריות כלכלית, אין לו דאגות פרנסה, הוא נטול תאווה מינית והוא אינו מוטרד מהחידלון שבמוות.
4 משכך זהו מצב אידיאלי בו הנורמה היא שנטועה במרכז ההוויה האנושית. כל הגורמים שעלולים להפריע לאדם מלקיים אחריה הוסרו. תכלית ישותו של האדם כולה מתמצית אך ורק בשמירה אחר נורמה פשוטה למדי.
בנסיבות שבהן כל העצים מותרים לאכילה ורק עץ יחידי אסור, מדובר באיסור קל. וכך כמו בתנאי מעבדה מתאפשר לנו למקד את הסיפור בהיבט הנורמטיבי, סביב השמירה אחר הנורמה וביתר דיוק סביב החמצתה. המסקנה הנורמטיבית העולה מהסיפור היא הנחיצות במשפט המלך. לאו-דווקא במובן המונרכי, אלא במובן של הנהגה שתקיים יושר פלילי. תכליתה למנוע אנרכיה, לבסס ולשמור על הסדר החברתי על-מנת שיתאפשרו חיים תקינים במרחב הציבורי. לשם הגשמת תכלית זו, הנהגה זו מוסמכת אף לחרוג מהדין ההלכתי.
5
פענוח חידת הסיפור תלוי בתשובה לשאלות הבאות: מדוע הנחש לא קיבל זכות טיעון? ומדוע בכלל נענש? זאת נוכח העובדות הבאות: הצו האלוהי בדבר איסור אכילה חל רק על האדם ואשתו ולא על הנחש. עליו לא חלה שום נורמה, וודאי לא כזו מפורשת, שתאסור עליו מלשדל ולהדיח. בפרט שלא הוזהר מראש על העונש הכבד שבצידה. השאלה מתעצמת נוכח העובדה שאנו מעוניינים לייחס לה' עשיית משפט צדק,
6 והיא מאתגרת היות שרובנו חשים שעונשו של הנחש מוצדק ובכל זאת מתקשים לנמק מדוע. לכך יש להוסיף שדומה שהייתה כאן התעלמות מעקרון החוקיות שכה יסודי בעולם המשפט ובפרט בדין הפלילי, העוסק בדיני נפשות,
7 בו אין להעניש מסברא. עקרון החוקיות קובע שאין עונשין אלא אם מזהירים תחילה, כל מה שלא אסור מותר וכל מה שאסור חייב להיות מפורש וברור. זאת על-מנת שהפרטים בחברה ידעו מקיומה של הנורמה ולא יעברו עליה בשוגג ומבלי דעת. במובן הרחב יותר הנורמה של מה שאסור, כלומר צווי הלא תעשה, לא רק הכרח שיהיו ידועים אלא שיכללו, גם ובנוסף את העונש הצפוי למי שעובר עליהם, באופן שהפרט ידע ויוזהר מלכתחילה הן מעצם קיומה והן מהסנקציה שצפויה לו היה ובכל זאת יעבור עליה.
אם כן, השאלה הראשונה היא איכה כלפי אותו עקרון וכיצד אם בכלל הוא יושם ביחס לנחש? השנייה, נוגעת אף היא לכללי צדק טבעי המחייבים, בהליך משפטי הוגן, מתן זכות טיעון לנדון להצדיק את מעשיו, בפרט טרם תושת עליו סנקציה. בסיפור, בניגוד גמור למצופה בדבר קיומו של
עיקרון החוקיות, אין אזהרה שקדמה לענישה. הנחש נענש קשות מבלי שהוזהר מראש. חסר בסיפור ציווי בדבר איסור שידול, בדומה לזה שקיים בחוק.
8 ולא זו בלבד, אלא טרם ניחתה על הנחש הסנקציה ששינתה את כל צורתו מקצה לקצה, נמנעה ונשללה ממנו הזכות להצטדק, לטעון לחפותו או לפחות לטעון טיעונים להמתקת העונש. אלה חסרים מהטקסט, והשאלה היא - מדוע?
לשאלה השנייה, ניתנו שני נימוקים מרכזיים. האחד שאין זכות טיעון למסית
9 והשני ערמומיותו של נחש הרתיעה מלהעניק לו פתחון פה בשל היותו להטוטן רטורי, 'בעל לשון'.
10
הנימוק השני אינו משכנע. לא סביר שבשל כישרון דיבורו הבולט של הנחש קופחו זכויותיו הדיוניות והמהותיות. לו נאחז כך, נאמר באותה נשימה שכישרונו הרטורי העפיל והאפיל אף על זה של האדם. שהרי מהאחרון לא נשללה זכות הטיעון. אולם דווקא האדם הוא שמוגדר ומאופיין בתורה כחי מדבר
11 ולא הנחש. גם פשט הכתוב אינו סובל פירוש שלפיו כישרונו הרטורי של הנחש, הרתיע את בוראו. הנחש הוא נברא והוגדר כחיה.
12
לפיכך אתמקד בנימוק הראשון. לפי נימוק זה בפיו של הנחש היה מענה הולם, מן המוכן, טענת זיכוי של ממש: "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי מי שומעים?!".
13 כלומר בבחירה שבין האיסור מצד ה' לבין ההיתר מצד הנחש, היה על אדם וחווה להעדיף ולשמוע לצווי האל, שהוא בבחינת 'הרב' ולא לדברי ההסתה של הנחש, שהוא בבחינת 'התלמיד'. לפי פשט הפסוקים, הנחש סיים את מעורבותו בחטא בשלב השידול וההסתה. חווה היא זו שביצעה את העבירה במלואה ושיתפה בה את אדם.
14 בהנחה שנקבל לרגע את הכלל שאין מוקדם ומאוחר בתורה
15 ולפיכך הנורמה עמדה בפני הנחש, טרם מעשה ההסתה מצידו, עדיין מדובר בנימוק מעורער.
דין מסית בתורה הוא דין ספציפי וייחודי אך ורק למסית לעבודה זרה.
16 אולם בענייננו הנחש לא הסית לזאת. לכל היותר שידל לעבירה מתחום הכשרות, איסור והיתר. רק החזקוני פירש שהנחש הסית לעבודה זרה ותלה את פירושו במילותיו של הנחש "והייתם כאלוהים".
17 כלומר השמיעם דברים שמטרתם להפוך את אדם וחווה לאלוהות בעיני עצמם. כאן מצא את הצידוק לכך שהנחש נענש כדין מסית לעבודה זרה. עד כמה שפירושו של החזקוני שובה בהיותו מכיל תשובות לשתי השאלות שהצבנו, שכן מניח שהנורמה החרוטה הייתה לעיני הנחש, על יסוד הנחה מובלעת שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ומהסברו שהנחש נחשב מסית ולכן בדין נשללה ממנו זכות הטיעון, עדיין הוא קורא לתוך הפסוקים תוכן שאינו מצוי בהם. פשט הכתוב אינו מלמד שהנחש ביקש להדיח את חווה לעבודה זרה, אלא אך ורק לעבור על איסור אכילה מעץ הדעת.
לטעמי פתרון חידת גן עדן מצוי בתוצאה שלו, בבחינת "וראית את אחורי".
18 הענישה מעידה על נימוקיה. הנחש לכתחילה נברא לשמש עזר לאדם, אולם לבסוף לא רק שלא שימש עזר, אלא היה גורם מחטיא.
19 שני עצים היו נטועים במרכז הגן, עץ החיים ועץ הדעת. השני הוא שם קוד, מכובס ומסווה להיותו עץ המוות. ממילא בהיותך מותר בזה אתה אסור בזה. כך שכל זמן שהאדם היה אסור באכילה מעץ המוות, ממילא היה מותר בעץ החיים, שנאמר: "מכל עץ הגן אכול תאכל".
20 כאשר אכל מעץ המוות, מיד נאסר בעץ החיים, שנאמר: "ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים".
21 כך בצדק נענש הנחש, שכן ה' דן אותו במידה כנגד מידה. משהפך את ייעודו, מאוהב לשונא, התהפכה צורתו. הנחש הביא מיתה על האדם, שמחייבת אותו לחוש בסוף ימיו את טעם העפר ממנו לוקח, נענש ב"ועפר תאכל כל ימי חייך".
22 אבל עם זאת אין בכך כדי למצות את התובנה המשפטית המסתתרת בסיפור. הענישה אפילו במידה כנגד מידה, אינה עונה על השאלות שהצבנו.
הדרך לענות עליהן היא בהבנה שלמעשה קיימות כאן שתי מערכות משפט נפרדות. האחת לאדם וחווה, שנשפטו בפני ה' כשופט, כדיין שיורד ובוחן את פרטי העניין, בהליך משפטי הוגן שבמסגרתו לנאשמים ניתן יומם לטעון בפניו טרם ייגזר הדין. השנייה לנחש. אותו ה' דן בשיבתו כמלך על היותו מורד במלכות.
התורה בסיפור גן עדן מבקשת להמחיש לנו מיוזמתה את הנחיצות שבמשפט המלך. הוא נועד למלא את הפער שנוצר בין דרישות הדין האידיאלי, לבין הצורך הריאלי בשמירת הסדר החברתי. התורה היא תמימה,
23 שלמה, כלומר כזו שאמורה לתת מענה כולל לצרכי החברה האנושית. דיניה במהותם נועדו לרומם את החברה לרמה מוסרית גבוהה. אולם הדבר עלול להוביל ליצירת פער בין החברה שאליה היא מכוונת, לבין חברת בני האדם במציאות. בעצם הצבת סיפור גן עדן בפתיח, התורה בעצמה מצביעה על הבעיה ומציעה את פתרונה. משפט המלך בא למלא את החלל שנוצר ולגשר על הפער שבין המצוי לבין הרצוי. שיפוט זה משמש מכשיר בידי הממשל בהתמודדותו עם מציאות בלתי אידיאלית, וכבר הצהיר רבי שלמה בן אדרת: "שאם מעמידים הכול על הדינים הקצובים בתורה... נמצא העולם חרב".
24 מטרת משפט המלך היא להבטיח את קיומה של חברה תקינה ולשם כך במסגרת סמכויותיו נקבע שהמורד במלכות דינו מיתה.
25
מאחר שעל-פי ההלכה על-מנת להרשיע אדם בפלילים, מוכרחים להתקיים תנאים בסיסיים מחמירים שמחמת נוקשותם, ספק רב בקיומם, החברה עלולה להתמלא חמס והסדר החברתי להיחרב. כך למשל על-מנת להמית רוצח נדרשים במצטבר: שני עדים כשרים, שראו את המעשה בדיוק באותו זמן, שנתנו התראה לנאשם שאם יעשה את המעשה דינו יהיה מוות והנאשם השיב שקיבל את ההתראה ואף על-פי כן מתכוון לבצע את זממו.
26 ברור שהסיכוי להוכחת קיומם של שלל תנאים אלה הוא נמוך. משכך רוצחים שרצחו לפי האמת המציאותית יהלכו חופשיים ברחוב, רק משום שלא התקיימו כל הדרישות לחייבם לפי דין והסיכוי שתיכון חברה תקינה הוא אפסי.
27 לשם כך מותר למלך לקיים יושר פלילי, כלומר לחרוג מן הדין הקבוע בהלכה ולפעול נגד אותם רוצחים ולהמיתם. כגון לחייב עונש מוות מי שרצח נפש, כאשר מטעמים פורמליים של פגם בחקירות ודרישות, עדות פסולה, חוסר התראה או סיבות אחרות, הוא אינו חייב מיתה על-פי הדין.
28
משפט המלך שפועל בתחום המשפט הציבורי והפלילי בא למנוע את הרס החברה שעלול להיווצר כתוצר לוואי של הפעלת הדין ההלכתי האידיאלי הנוקשה. בבחינת: "עת לעשות לה' הפרו תורתך".
29 שחרור הממשל מכבלי דיני ראיות קפדניים ונורמות משפטיות מקובלות לרבות עקרון החוקיות וזכות הטיעון, מאפשר התמודדות יעילה אל מול מציאות חברתית שלילית. הוא מאפשר הרשעה, במצבים שהרשעה על-פי דין היא קשה עד בלתי אפשרית, כגון הרשעה על-פי עד אחד, ללא צורך בשניים. נחיצות זו כאמור התעוררה כבר מקדם בגן עדן. ה' קבע נורמה והנחש סיכל את קיומה. הוא ביקש לטרפד שלא כחוק את שלטון החוק, הוא חתר תחת המלך ומרד בו. מרידתו מעוגנת בכתוב בבירור. הוא דיבר לשון הרע והטיל דופי במלכו של עולם. הוא פיתה את חווה בטענה שה' כלל איננו חפץ בטובת האדם.
30 פעולתו המיטה כליה על הסדר הציבורי והביאה לחורבנו. אדם וחווה סולקו מגן עדן. הסיפור ממחיש שמשפט המלך חל גם בהיעדר נורמה ספציפית, בהיעדר זכות טיעון ועל אף היות הנחש חיה, שאינה מושא לזכויות וחובות. בסמכותו של המלך להכלילו ולהפוך אותו לבר ענישה. בשעתו היה קרוב בתכונותיו לאדם. לפיכך נענש כדין.
31
משפט המלך אינו כפוף לעקרון החוקיות ובירור האמת ברמה כה מזוקקת כפי שבשיפוט על-פי דין והוא אינו מניח זכות טיעון. תכליתו לחרוץ דין לטובת יציבות הממלכה, שמירת הסדר הציבורי וקיום החברה. יוצא אפוא שתכלית הסיפור, אינה מתמצה כלל ועיקר רק בהסבר על היות מוות, לידה קשה ופרנסה בדוחק בעולם. תכלית הסיפור היא קודם לטעת בנו במודע את היות ה' מלך ושליט יחיד ומוחלט בעולמו. בתת מודע, תכליתו לטעת בנו את ההכרה בחשיבות המלכות וברור שהמספר המקראי כאן קיווה ליצור באמצעותו תמיכה והזדהות עם סמכויות השיפוט של המלוכה.
מסקנתי משתלבת היטב עם הנחת היסוד שהתורה היא קודם כל ספר חוקים ומצוות. היא אינה מספרת סיפורים לתפארת המליצה. על יסוד השקפה זו פותח רש"י את פירושו הקלאסי לתורה.
32 התורה באמצעות סיפור גן עדן, מעבירה לנו מסר נורמטיבי. גן עדן עלי אדמות, לבני אדם ייכון ומובטח אך ורק בתנאי שקיים שליט וקיימת מערכת משפט דו-ראשית לשפוט את הנתינים. אפשר לכנותה מערכת של אמת ויציב. בראש אחד שלה היא חותרת לבצע את משפט האמת והצדק. שיפוט על-פי דין, מוקפד לפי מיטב הנורמות כשהן ידועות מראש ועקרון החוקיות, תוך שמירה נאותה על זכות הטיעון של המתדיינים. בראש השני שלה חותרת לשמור על היציבות החברתית.
זהו משפט המלך. בסמכותו להעניש שלא על-פי הפרוצדורה ההלכתית המקובלת, הדורשת עדים והתראה ובירור האמת ברמה כה מזוקקת. מטרתו להשליט חוק וסדר ציבורי על-מנת לשמור על הסדר החברתי. שמירת סדר זה היא דרישת סף על-מנת שחברה תוכל להתקיים ולשמור את התורה ומצוותיה. כעת מובן כיצד בעומק הפשט התורה גם לועגת בציניות לנחש שאמר לחווה: "ונפקחו עיניכם והייתם כאלוהים".
33 על כך ניתן לומר 'ניבא ולא ידע מה ניבא'.
34 הנחש התכוון והייתם כאלוהים, יוצרי עולמות
35, אולם תולדת האכילה מפרי העץ הייתה היות מהם מלכים ששופטים.
36 לדעתי זוהי תכלית הדעת בסיפור גן עדן. זהו פרי העץ שניטע בתודעתנו. טעמו הוא טעם המלכות. זהו פשרו של הסיפור. כעת גם ברור מדוע נבחר להיות אחד מסיפורי הפתיח בתורה.