"קח ראש ה
ממשלה את תיק החוץ שלך ותן אותו למישהו מחברי מפלגתך" -(ח"כ
יצחק הרצוג, ראש האופוזיציה ומפלגת העבודה).
כנראה שלאחר עשרים שנים מעת שנכנס לראשונה לבית ראש הממשלה ושמתוכן כיהן כעשור, ניתן בוודאות להבין שהעקרונות המרכזיים של
בנימין נתניהו, לא ממש בנויים מאידיאולוגיה וערכים ברורים.
גם לא מדאגה אמיתית למדינת ישראל.
לא ברור אם מישהו יופתע, שביום שנתניהו לא יפסיק לכהן כראש ממשלה הוא גם יעזוב את הארץ. כן ברור שיש אצלו זיקה לא מעטה למחנה הימין, אך נתניהו יותר מנצל את תומכיו של המחנה מאשר מזוהה עימם.
למעשה נראה על פנים שנתניהו סימן כמטרה את התפקיד החשוב והמשפיע ביותר במדינת ישראל, עוד לפני שבכלל נחשב כאופציה אפשרית. כל מי שחוקר לעומק ומנתח את דפוס התנהלותו הפוליטית של נתניהו, יכול להגיע למסקנה אחת ברורה - ראש הממשלה אכן עובד קשה, כל זאת על-מנת לשמור על מעמדו כראש ממשלה.
המנגנונים המאפשרים את שלטון החוק בצורה די סבירה, האינטרסים הגלובלים והמשותפים עם מדינות ידידותיות (כמו זכות הווטו של ארה"ב במועצת הביטחון של האו"ם והסיוע הביטחוני), הקונסטלציות של ממשלות רחבות ומגוונות (בסיעות מרכז-שמאל) ככל שניתן ושהיו בשנים האחרונות בישראל עזרו לו לא מעט.
אבל הם לא עזרו לו רק בלשמר את תפקידו, הם עזרו לו בין היתר גם לא ליצור כל כך הרבה נזק עקב אופיו כמנהיג אישי להבדיל מחברתי.
לפני שנבחר לראשות הממשלה ברוב זעום של אחוז אחד, לא הציג נתניהו ניסיון מיניסטריאלי מלבד היותו שגריר ישראל באו"ם וסגן שר החוץ. למעשה נתניהו היה חסר ניסיון בניהול תהליכיים ביטחוניים או מדיניים בסדר הגודל של הקודמים לו. מה שכן, הוא רק ביקר אותם והציג מדוע הם לא נכונים. פתרונות, אין לו.
למעשה עד עצם היום הזה, אין לנתניהו שום פתרון ריאלי, שום חזון עתידי, שום תקווה, שום הישג גדול כלשהו שעליו הוא חתום מלבד ביסוס פוליטי כראש ממשלת ישראל, לא צבאי, לא מדיני, לא אזרחי, כלום.
מה שיש לנתניהו כן להציע - הן רק סיסמאות המשתרבבות בנאומים רטוריים שמסבירים כמה העם היהודי, הוא הקורבן, כמה הוא הנרדף, כמה הוא הסובל, שאינו יכול ואינו בטוח כעם להציג במדינתו שום יוזמה מדינית ואחראית כלפי עצמו והסובבים לו. רק התבצרות, רק הצגת כוחניות, בלי שום שיח.
לא עם עם מכלול הגורמים שיכולים יחד בעבודה אחראית ונכונה מערכתית, ולא עם הגורמים שיכולים לקבע ולשמר את המדינה היחידה שיש לנו כמדינה דמוקרטית וציונית. נתניהו כאמור מציג אם במודע או לא וכנראה שבמודע, פלטפורמה המבוססת על דפוסי המנהיג האישי. כלומר כל עבודתו, התעסקותו ורשמיו מונעים מרווח אישי כפוליטיקאי.
נכון שאי-אפשר להאשים אותו על כך, אי-אפשר גם לבוא אליו בטענות על חתירתו לסדרי עדיפויות אלו שמשמרים את מעמדו.
כפוליטיקאי, בנימין נתניהו הוא פרפורמר מצויין וטקטיקן עם קבלות. אישיות שיודעת למכור עצמה, מתמודד עם כל בעיה שאמורה להשפיע על מעמדו הציבורי ותו לא.
לא היה עדיין ראש ממשלה בישראל שפנה לציבור במדינה בדרך שעוקפת את התקשורת הישראלית המסורתית כמוהו, לא היה ראש ממשלה בישראל שכל כך הרבה פעמים רץ להתראיין בתקשורת הזרה, וסירב להתראיין בתקשורת המקומית כמוהו.
בעצם ישנה משנה אידיאולוגית אחת שלה נתניהו נאמן תמיד, והיא הרווח הפרטי. כאישיות מובנת של כלכלן ניאו- ליברל, לשם הוא תמיד חותר, מכוון וגם מצליח באופן פדורקסלי לגמד ולשלול לרוב תפיסות שליליות במרחב הציבורי לגביו. נתניהו הוא אשף. הוא אשף נאומים, אשף סיסמאות. הוא יודע היטב לשכנע לא מעט אנשים, שגורלה של מדינת ישראל כרוך בגורלו.
זאת אומנות. אומנות שנתניהו עצמו, למד והתאמן עליה שנים לפני תחילת כהונותיו כראש ממשלה.
בכדי להבין את משנתו הציבורית של נתניהו, צריך להבין איך הוא עובד בצורה אידיאולוגית ? נתניהו הרי היה שר האוצר בממשלת שרון, הוא זה שהגה את ההפרטות הגדולות באותה תקופה בטענה שכלכלת ישראל היא אדם רזה, הנושא עליו איש שמן וכי בעקבות כך, חייבים לקצץ בסקטור הציבורי המנופח.
הוא זה שקיצץ בקיצבאות הילדים והאימהות החד-הוריות בטענה שמי שצועדת (ויקי כנפו ואימהות חד-הוריות נוספות בצעדת מחאה) ממצפה רמון לירושלים, יכולה לצאת לעבודה במשרה מלאה.
הוא זה ששלל על הסף, תקצובים קואליציוניים של ממשלות רחבות.
נתניהו גילה את הפוטנציאל הגלום לאחר מותו של
אריאל שרון לכבוש את משרת ראש הממשלה מחדש, והבין את הדרישות הפרגמטיות שיש לבצע במידה ומעוניינים להגיע ליעד על חשבון המשנה האידיאולוגית והערכית.
המפלגות החרדיות שידועות בגישתן למשנה הסוציאליסטית הטוענת לסבסוד ממשלתי של קצבאות ילדים ומימון ישיבות, הן חלק אינטגרלי מהדרישות ולשם כך הפכו גם לשותפים טבעיים בממשלות נתניהו.
אבל לא רק בזה מדובר, כל מה שעלול לשבש את שמירת כסאו מבחינה פוליטית כמו עימות ישיר מצידו מול ההסתדרות, או מדיניות המנוגדת לשותפיו במחנה הימין. רק שכל מה ששומר על מעמדו גם עולה בכסף ציבורי, המון כסף ציבורי.
כל עוד אין הסכם מדיני, כסף למפעל ההתנחלויות צריך ? צריך.
בכדי לשמור ולנהל קואליציה בריאה וממושמעת, כספים בהעברה קואליציונית צריך? צריך.
כל מה שצריך לשמר את מעמדו וגם לממן את הנזקים לכך, גם אם צריך לחתום על מתווה הגז בצורה של סעיף חרום, יעשה גם יעשה.
יצחק הרצוג לעומת נתניהו, הוא סיפור שונה לגמרי. אבל עדיין פוליטי-עסקני, פשוט מהעבר השני של המתרס. כלומר מביטחון מלא בצעדים טקטיים שנעשים לשמירת המעמד השלטוני, לחוסר ביטחון מוחלט וצעדים חסרי תוכן וחסרי כריזמה אופוזיציונית.
העניין אצל הרצוג הוא די פשוט. מאחורי הרצוג, עומד מחנה שמשפיע על החלטותיו ועתידו הפוליטי לא מעט. את ההשפעה הזו ניתן למצוא בתמיכת ההסתדרות והיו"ר שלה,
אבי ניסנקורן, בקבוצות הלחץ של חכי"ם ואנשי שלטון מוניציפיאלי מסוימים המעוניינים ליטול חלק בהרכבה של הממשלה בישראל או להיות קרובים לה.
גם כאן, האידיאולוגיה פחות חשובה, הערכים הפוליטיים פחות מעניינים, העיקר להיות חלק מהצלחת השלטונית. לגבי ההסתדרות אגב, בצורה מסוימת ובהתאם לנסיבות אופיה של מדיניות הממשלה עוד ניתן להבין, גם אם הדעה חלוקה מכיוון שכך ההסתדרות עוד מצליחה להשיג הישגים כלשהם מפרגמטיות של ממשלה שבבסיסה כבר שנים, ניאו-ליברלית.
אך מבעלי האינטרס האחרים, זהו בפרוש מטרה להשגת יעדים אישיים.
לא בכדי הרצוג ושותפיו הפוליטיים הגיעו למסקנה ברורה, עמידה איתנה מול שיטת שימור השלטון של נתניהו אינה משרתת אותם.
העניין של ממשלת אחדות, קורץ למי שלא היה כל כך הרבה זמן שר, או למי שמקורב להרצוג ואף פעם לא היה שר עם סיכוי שכזה.
מפתה, מאוד מפתה.
כהונת שר, לשכה, רכב, סגן, פקידים, שדרוג השכר. למה לא? לעזאזל האידיאולוגיה, לעזאזל לשבת באופוזיציה ולנסות לבנות כל כך הרבה זמן אלטרנטיבה אמיתית.
נכון. זה מייאש, זה לעתים כפויי טובה, ויותר מכך זה לא משרת בד"כ פוליטית -רווחית בטווח המיידי. כל אלו אכן נכונים, בעיקר אם את/ה פוליטיקאי/ת עם פנקס חשבוניות. עסקן/ית שאיבד/ה את הנכונות להנהיג ולהיות בעל/ת השראה ציבורית אמיתית.
בין אם תיתכן ממשלת אחדות או לא, נתניהו כבר שם בכיס עוד רווח פוליטי ממשי. הוא מבסס את שלטונו על הדרך באופן בלעדי ובכך מעקר את מה שישאר מתנועת העבודה כאלטרנטיבה לשלטון בצורה של ממשלת אחדות חסרת תזמון ועיתוי ראוי.
ובמידה מסוימת שבה אין ממשלת אחדות אבל היו דיונים להיתכנותה, הוא מנטרל ומעקר את הביקורות של ראש האופוזיציה כלפיו במידה ואלו יצוצו בעתיד. על הדרך גם ניתן להדיח, כל מי שמנסה להיות ערכי ואידיאולוגי. כל מי שמנסה לחזק את הדמוקרטיה, ולהתריע מפני תהליכים לא ראויים.
כל מי שאינו משרת אותו פוליטית, ומגבה את שימור שלטונו.
גאונות לשמה, הרווחים לראש הממשלה, ההפסד הגדול למדינת ישראל.