בעוד שהמוני ישראלים חגגו את עצמאותה ה-68 של ישראל שנקנתה בדם רב, יצאו מאות ערבים, בראשות הנהגתם, להפגין נגד ישראל. הם, וביניהם חברי כנסת ערביים ב"רשימה המשותפת", נשאו את הסיסמה "יום עצמאותכם (של היהודים) הוא יום הנכבה (האסון) שלנו". הצטרפו למפגינים חברי ארגונים כגון "זוכרות", "בלדנא" ו"עדאלה", הממומנים על-ידי ממשלות זרות, שאימצו את הנרטיב הפלשתיני, הכולל את "זכות השיבה". מדהים היה לשמוע את המפגינים זועקים "נכבה" - אסון. אסון אומנם היה ב-1948 לערבים, אך גם יהודים רבים שלמו בחייהם. שני הצדדים נלחמו זה בזה, עד שהגיעו להכרעה.
אך מי הביא את האסון הזה לעולם?
עם חלוף הזמן צריך לחזור ולהזכיר, במיוחד לאיש הרשות הפלשתינית סאיב עריקאת, שהאשמים הבלעדיים ב"נכבה הפלשתינית" הם קודמיהם של מנהיגי המגזר הערבי הנוכחיים. הם שדחו ב-1947 את הצעת האו"ם לחלוקתה של פלשתין, שהייתה תחת שלטון מנדטורי בריטי, לשתי מדינות - יהודית וערבית. זאת, בניגוד למנהיגי הישוב היהודי בארץ, שהיו נכונים להתפשר ולקבל את הצעת החלוקה, וזאת אחרי שהבריטים ביצעו ב-1922 חלוקה קודמת של ארץ ישראל, שהותירה בידי היהודים רק כרבע מהשטח שעליו הייתה אמורה לקום מדינתם. לא רק שהמנהיגים הערביים דחו את הצעת החלוקה של 1947, הם גם הוליכו שולל את בני עמם במלחמה עקובה מדם נגד הישוב היהודי, בהבטיחם להם שיקבלו את כל פלשתין. הם רתמו למרכבת מלחמתם את מדינות ערב, גרמו לתבערה בכל המזרח התיכון, ובסופו של דבר גרמו לכך שחלק מהערבים שהתגוררו אז בארץ ישראל הפכו לפליטים במדינות ערב.
מן הצפוי היה שמנהיגי הערבים הפלשתינים יכירו בשגיאות קודמיהם, ובראשם חאג' אמין אלחוסייני ראש התנועה הלאומית הפלשתינית, שגרמו לפרעות תרפ"ט ול"מרד הערבי הגדול" ב-1936. מנהיגים אלה הם שגרמו ל"נכבה" של 1948, להפיכת כ-600 אלף ערבים שחיו בארץ ישראל המערבית לפליטים.
אותם מנהיגים גרמו גם לטרגדיה אנושית רבת ממדים ליהודים שחיו במשך אלפי שנים במדינות ערב. הם דרבנו את ממשלות ערב, באמצעות הליגה הערבית, לנהל מסע של שנאה, שיסוי, נישול רכוש וגירוש נגד אזרחיהם היהודים, שמרביתם הגיעו לישראל כפליטים. עיתוני התקופה מעידים על היקף השטנה שהופנתה כלפי היהודים בעולם הערבי. פרשן הרדיו המוכר אליהו נאוי זכר את השיר ששודר בתחנות הרדיו הערביות בעקבות ההחלטה על "חלוקת פלשתין" בכ"ט בנובמבר 1947: "חלו א-סייף יגול... ("תנו לחרב לדבר כדי לדלל את בני הדודים - היהודים").
ההסתה האינטנסיבית לשנאת יהודים שהחלה לפני הקמת מדינת ישראל ליבתה את היצרים וגרמה לפגיעות בנפש וברכוש במרבית מדינות ערב. בעירק התרחשו פרעות תש"א, פרעות ה"פרהוד " האכזריות, בחג השבועות (1-2 ביוני 1941), שביצע המון מוסת (אזרחים וחיילים) שבמהלכן נרצחו בבגדד ומחוצה לה 179 בני אדם ונפצעו מאות. בלוב
התחוללו פרעות 2 בנובמבר 1945 (יום ציון הצהרת בלפור), שבהן נרצחו 133 ונפצעו 400 גברים נשים וטף. באותו יום נשרפו במצרים בתי כנסת ועשרות יהודים נהרגו. בעיר עדן שבתימן היו פרעות בנובמבר 1947 שבהן נרצחו כ-100 יהודים. ביוני 1948 נרצחו באוג'דה וג'ראדה שבמרוקו עשרות יהודים ורכושם נבזז. לאחר קום מדינת-ישראל, נמשכו הפגיעות הקשות ביהודים בכל מדינות ערב, ובמצרים גורשו יהודים מבתיהם באישון לילה.
מ-900 אלף יהודים שחיו במדינות ערב ב-1948, נותרו כ-4000
העובדה שהיהודים באו לישראל ממניעים ציוניים אינה צריכה לגרוע ממעמד הפליטות שלהם. כבר ב-1957 הכיר הנציב העליון לפליטים של האו"ם ביהודים שנאלצו לעזוב את מדינות ערב כבפליטים, בהתאם לאמנת האו"ם. אולם העצרת הכללית של האו"ם התעלמה מכך. היא קיבלה עשרות החלטות התומכות בתביעות הפלשתינים, ואף הקימה סוכנות סעד מיוחדת (אונרא) הממומנת בתקציבי עתק, אבל לא קיבלה שום החלטה הנוגעת ליהודים יוצאי ערב. גישה חד-צדדית זו לא הביאה לפיוס, אלא אף גרמה להחרפת הסכסוך הישראלי- פלשתיני. ישראל לא עשתה מאמץ ראוי להתנער מהאשמה ביצירת בעיית הפליטים הפלשתינים, אף על-פי שהחלטה 194 של העצרת הכללית של האו"ם מ-1948 לא הטילה עליה את האחריות לבעיה.
בניגוד לערבים הפלשתינים, לא זכו יהודי ערב לארגונים הממומנים על-ידי ממשלות זרות שיספרו את הטרגדיה שלהם ויתמכו בתביעותיהם לפיצויים על הרכוש הרב שהותירו במדינות ערב. גם מדינת ישראל לא העלתה על נס את מורשת הפליטים ממדינות ערב - שהם וצאצאיהם מונים כמחצית מאזרחי המדינה - כדי לקבל הכרה בינלאומית בטרגדיה האנושית העצומה שגרמו לה הערבים הפלשתינים, בסיוע אקטיבי של מדינות ערב.
מדינה המתעלמת מהעוול היסטורי שנגרם לכמחצית מאזרחיה תמשיך לשאת את עול הנכבה המסולפת על צווארה.
הנהגת הערבים הפלשתינים ממשיכה להתעלם מהאמת ההיסטורית שהתרחשה במזרח התיכון. הנהגה זו יוצאת נגד מדינת ישראל שבה חיים אזרחיה הערביים כשווי זכויות, במטרה להצית תבערה חדשה. הנהגה זו גם ממשיכה להחזיק את הפליטים כבני ערובה בתנאים מחפירים, ולגזול את מיליארדי הדולרים שנועדו לסייע לפליטים השבויים בידיהם, במקום לדאוג לשיקומם. טוב יעשו מנהיגי הפלשתינים הערביים, אם יביטו במתרחש במדינות ערב השכנות שברחובותיהן ניגר דם אחיהם. במדינות ערב התחוללה התפקחות, והעמים מאסו במנהיגים הדיקטטוריים שהשקיעו את כל מרצם וממון עמיהם לשימור כסאותיהם, לדיכוי החרות של נתיניהם ולניהול מלחמות מיותרות, בלתי צודקות ועקובות מדם נגד ישראל, כביכול כחלק ממחויבותם לפתרון "בעיית פלשתין".
