הטור של אודי סגל ב
מעריב השבוע, עוסק באותם נושאים שבהם כולם עוסקים, אבל מזווית אחרת. גם הוא דן בפגישת ו
ולדימיר פוטין-
בנימין נתניהו (לשיטתו זה אומר משהו על הדמוקרטיה ועל העיתונות שלנו); גם הוא דן בפרשת רמי סדן-
מתן חודורוב-
אריה דרעי - אמנון כהן (לדעתו גם זה אומר משהו על הדמוקרטיה ועל העיתונות שלנו). ולסיכום - יש לו טיפ פוליטי לביבי.
נתחיל מהפרסה המביכה בפגישת ביבי-פוטין במוסקבה. עיתונאי ישראלי ניסה להביך אותו בשאלה לגבי ארנו ממרן, ויש אומרים שזו בכלל הייתה "שאלה שתולה" (
בן כספית ממעריב טוען זאת). אך בעוד שביבי קיווה לחלץ עצמו בעור שיניו מפרשת ממרן, ולהשיב כי מדובר בהר שהוליד עכברון, הוא לא היחידי שקיווה להציל את הכבוד הלאומי (בשביל ביבי הכבוד הלאומי והכבוד שלו הם היינו הך - ע.ב.), וגם
זאב אלקין ניסה להציל את כבודה של האומה, כשמיאן לתרגם משהו שילבין את פני ישראל בעיני הגויים. אבל אודי סגל מזכיר לנו באילו גויים מדובר - אותם רוסים, שאצלם השחיתות שלנו אינה עכברוש, אלא פרעוש. מקסימום הורגים עיתונאי. לדעת סגל, ההבדל העצום בין רוסיה לישראל הוא אות כבוד לדמוקרטיה הישראלית.
לא במקרה, מפגישת ביבי-פוטין, מדלג סגל אל תחושת הנרדפות של ביבי. ולא בכדי. כי ברוסיה לא סופרים פרשיות כאלו, כמו של ביבי ("ביביטורס",
מני נפתלי, גיא אליהו, ועוד). לשיטת סגל, לא אכפת לנתניהו שכולם עברו את הזובור הטהרני של מי שמכונים לעיתים "כנופית שלטון החוק":
אהוד ברק, אהוד אולמרט,
אריאל שרון, כולם נפלו שדודים לרגלי רשויות אכיפת החוק (שיש שיכנו "טהרנים"). שוב, מציין סגל, שזו מעלתה של הדמוקרטיה שלנו.
אך לשיטת סגל, רק ביבי מרגיש רדוף; ועם זאת, לשיטת סגל, דווקא תחושת הרדיפות הזו מעלה את קרנו ממערכת בחירות אחת למשנה: "מבחינה פוליטית הוכיח נתניהו פעם אחר פעם שזה לא משפיע עליו. אולי אפילו להפך: תומכיו מאמינים לתיאורי התקשורת שזוממת להפיל את מנהיג הימין; הם בוחרים בו שוב ושוב דווקא כדי להראות לעיתונאים" מסכם סגל.
את הטור שלו מסיים סגל בטיפ קטן לביבי: אל תיגרר אחרי יוזמות של אחרים, יוזמה ישראלית היא מהלך הבלימה הטוב ביותר.
אבל אני חושבת, שבנסיבות שבהן ביבי חש רדוף על-ידי עיתונאים, ספק אם הוא יקבל עצה מעיתונאי, אשר לשיטתו היא עצת אחיתופל (אבל לפחות הוא מתחיל למנות את מקורביו בעמדות מפתח בתקשורת, העיתונות לשיטת ביבי במגמת שיפור).
