סימה קדמון היא כמוסת רעל שמתחזה לריטלין. כל עוד היא אינה כותבת בעיתון, היא נראית כאחד האדם. כאשר היא כותבת, אם הדברים אינם נוגעים ל
נתניהו ומשפחתו, בעיקר אשתו, ניתן לגלות על הכמוסה אזהרות בנוסח: "מסוכן לבריאות", "זהירות-רעיל", "לקחת במינון מינורי, אחרי זריקת חיסון", "שומר נפשו ירחק" וכ"ב; התראות מפורשות ומרומזות לפי מושא כתיבתה.
כאשר הכתיבה נוגעת לנתניהו, למשפחתו ולמקורבים אליו מן הימין, הופכת הכמוסה שקופה והרעל התוסס בה חותר להתפרץ ולכלות את כלל מושאי השנאה הפתולוגית של הכותבת.
מפעם לפעם היא מגדילה עשות. כדוריות הרעל הגולמי שבכמוסה עולות על גדותיהן ופגיעתן היא לא רק במושא השנאה הישיר, אלא גם בסביבה הרחבה.
אני סבור שטיפוסים הנגועים כפייתית ב"תסמונת הרעילות" אינם צריכים להיות עיתונאים; עיתונאות הינה
עיסוק שאינו ראוי למרעילי בארות. אלו מהם שנגועים במחלה חשוכת-המרפא, נגררים תדיר לעבר ביטויים קיצוניים של שינאה וכמעט אף פעם לא להצגה שקולה ומאוזנת של נושא, כמתבקש מאנשי מקצוע בתקשורת הציבורית.
באחד "האמשים" נתקלתי שוב במאמר של קדמון ב
ידיעות אחרונות (מהדורת סוף השבוע מ-10.6.16) הנושא את הכותרת: "פתיל בחנות חרסינה". המאמר מחולק ל-4 פרקי-משנה, והראשון בהם נקרא: "בין הקריה לנוקדים". בכותרת-משנה מתחת לתמונת נתניהו נכתב: "בדקתי מי מראשי המדינות של היום כיהן גם ביוני 1996, כמו נתניהו. אז ככה: מוגאבה, זימבבווה. חמינאי, אירן. אל-בשיר, סודן. כל מילה נוספת מיותרת".
כאן הפסקתי לקרוא. שהרי ברור למה כוונה הכותבת וברור גם איזו מניפולציה היא מתפללת בהשראת כיב השנאה הפתולוגי הרוחש בה. אולם, אלייה וחמישה קוצים בה:
ראשית, נתניהו
אינו מכהן ברציפות במשך כל התקופה מ-1996, בניגוד ל"אישויות" המונומנטליים שהציבה מולו.
שנית, נתניהו הוא היחיד מכל "אישויות" הללו שנבחר בבחירות דמוקרטיות. משמע, הוא לא רק
מוכשר פוליטית, הוא גם
כשר דמוקרטית.
שלישית, רוב הציבור בישראל בריא בנפשו, והמורסה הנוגסת בכל פה בשכלה הישר של הכותבת, אינה מעניינת אותו ואינה משפיעה עליו, אבל את השנאה והשקרים ראוי להוקיע.
רביעית, אם קדמון היא נציגת השמאל ומתיימרת לבטא את דעותיו ועמדותיו כלפי מנהיג הימין, היא רשאית לצפות לתגובות מחריפות והולכות כנגד סגנון כתיבתה ותרומתה להעכרת האווירה וליבוי שינאת-חינם. קדמון אינה מבינה שלא רק ארה"ב ואירופה משתנות, גם ישראל משתנה וכדאי להפנים זאת.
תמונה שונה
חמישית, גם אני בדקתי, כמו קדמון, את הסטטיסטיקה של ראשי ממשלות, נשיאים או שליטים טוטליטריים במדינות העולם ומצאתי את התמונה הבאה:
מדינה שליט שנים בשלטון
קמרון - בייה - 40
רפובליקת סהרה הערבית - עבד אל-עזיז - 39
אנגולה דוש - סנטוס - 36
גיניאה המשוונית - נגואמה מבסוקו - 36
זימבבואה - מוגבה - 35
אירן - חמינאי - 34
קמבודיה - הון - 30
אוגנדה - מוסבני - 29
קזחסטן - נזרבייב - 26
אוזבקיסטן - קרימוב 26
בלרוסיה - לוקשנקו - 21
זאת ועוד, נתניהו היה לראש ממשלה ארבע פעמים, וככזה שלט כ-10 שנים (עד כה). ב-20 השנים האחרונות, מלבד נתניהו היו בישראל עוד 4 ראשי ממשלה לא מהימין - פרס, ברק, שרון, אולמרט - ששלטו במצטבר כ-10 שנים. בשנים אלה הביאו כל אחד מהם לחוד וארבעתם יחד, על ישראל, את מירב הנזקים המדיניים והביטחוניים, ועשו זאת בזמנים קצרים להפליא. מה מעיד דבר זה על השיפוט המדיני ועל האחריות הלאומית שלהם ושלה?
