דן מרגלית, בטורו השבוע ב
ישראל היום, ניגש, גם הוא, לסירוב המטופש של אובמה לקרוא לילד (טרור איסלאמי) בשמו. הוא עובר לסיקור הסיוע הביטחוני:
לשיטתו, הסירוב של ארצות הברית להעניק לישראל 455 מיליון דולר, לפיתוח טילי המגן שלה, הוא הפעם הראשונה שבה סירוב כזה נעשה בגלוי: המשבר בין נתניהו לאובמה עד כדי כך כך חריף, שאפילו לא טרחו לכבס את הכביסה המלוכלכת בד' אמות הבית הלבן והשיחות הסגורות.
בהמשך הטור נוגע מרגלית בפרשת רמי סדן-
אריה דרעי, אך אינו מחדש הרבה: כן, עצם העובדה שזה נתפס בעיננו כטבעי, שפונים לראש הממשלה,
בנימין נתניהו, בכדי להפסיק את תפקידו של בכיר בכלי תקשורת, אומרת שמשהו בתודעה האזרחית שלנו השתבש. התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, לא הפודל-סגול-התלתלים של ביבי.
בסוף הטור קובל מרגלית כי מלחמת לבנון השנייה, בניצוחם של
דן חלוץ,
עמיר פרץ, ו
אהוד אולמרט לא הרתיעה את החיזבללה. מדוע, לשיטתו? כי כבר ביום הראשון, לאחר חטיפת החיילים, הציע
חסן נסראללה שקט מוחלט בגבול הצפון. אה באמת? האם מרגלית מאמין לרגע, שאם רק היינו נעתרים לשחרור מספר רב של מחבלים, נסראללה היה שומר את מילתו? ברור שלא. השקט בצפון, ניתן להניח, הושג משום שישראל לבשה את פאסון "בעל הבית השתגע". אין דרך אחרת להשיג שקט. להזכיר, מאז שנת 2000 אירעו 3 חטיפות בצפון. ואילו מאז שנת 2006 ואילך לא אירעו חטיפות.
מן הראוי כי דן מרגלית, אשר רואה באומה "מכחיש", ייטול קורה מבין עיניו, ביחס לאמונתו במילתו של נסראללה. מדוע יש לקורא תחושה כי הקרע בין אהוד אולמרט לדן מרגלית מדבר מגרונו של מרגלית?
