במסדרון המוביל ללשכתך, תלויות תמונותיהם של כל שרי הביטחון. אנא, בטרם כניסתך ללשכה, הורה את ראש לשכתך למפות את יחסי הגומלין בין צה"ל לשרי הביטחון לדורותיהם. אם זה יעמיק חקר, כל שכן יידע להבדיל בין טפל לעיקר. מובטח כי ללא מאמץ, יצביע הרל"ש על המכנה המשותף לכל שרי הביטחון. בדמותם של "חסמי על" פוגעניים, המזינים זה את זה. בעוד הסרתם תכפיל את תפוקת הביטחון, וממלא תקזז בעלויות הדם והדמים.
כידוע לך, במדינה דמוקראטית מגדירה הממשלה לכלל מערכותיה (צבא, משטרה, עורף ומל"ח) "מטרת על", כקו מנחה להיערך ליום פקודה. להבדיל מזו לעת חרום, אמורה הממשלה להחליט על יציאה למלחמה, ובד בבד להגדיר לצבא את מטרותיה.
בהתאם, כבר בתחילת שנות החמישים, ניסח צוות בראשות ד.ב.ג ז"ל את "מטרת העל": "להילחם בשטח האויב, ולסיים אותה בזמן קצר ובהכרעה נקודתית ברורה". ואכן, כבר במלחמת "קדש" מומשה "מטרת העל" מהלכה למעשה, ובשלמות מרהיבה ב"ששת הימים". רק פסע "כרגל נמלה" עמד ומנע את ממימושה, (ראה מדוע לא, בהמשך) ב"מלחמת יום כיפור", ועל-פי דפוסיה, יצא צה"ל למלחמת "שלום הגליל". אלא מאי, עוד במהלכה הפכה העילה למלחמה (מצב של "מלחמת ברירה" כאבן יסוד בתפיסה), לאמצעי ניגוח פוליטי. בעוד חורשי הרעה מקרב מתנגדי הממשלה, אמצו כל שנמצא בהישג יד להפלתה. ובכלל זה ביקוע שהפך לריסוק "ההסכמה הלאומית" לכדי כך ש"מטרת העל" נעלמה כלא הייתה. הגם שבמקומה אומצה תפיסת "ההגנה על הרכוש והנפש", מורשת הישוב בעת שלטון המנדט הבריטי. מעשה זה גם אם יחשב כפגע רע של ממש, "בטל בשישים". לעומת הנזק מעשה ידי המטכ"ל לדורותיו, בקבלת החלטות בטרם ולעת המלחמה.
כפי שתראה במחקר שהכין עבורך הרל"ש, לא תתקשה לזהות כיצד המטכ"ל לדורותיו הצליח (שלא בכוונה רעה) ומצליח עד היום, לשבש דעתו וממלא את דעת הממשלה, בנתוני יכולת שהתבררו בשדה הקרב כחסרי שחר. צא וראה: בדף המוקדש ללוי אשכול המנוח, מסופר כיצד ערב מלחמת "ששת הימים", הטעה המטכ"ל (בראשות רא"ל רבין ז"ל) את עצמו וכמובן את שרי הממשלה והפעם "בהערכת חוסר". דהיינו, בהעצמת צפי הנפגעים לכדי 40.000 הרוגים, מה שהוביל לחפירת אלפי קברים בגנים הציבוריים בגוש-דן ובצפון. הגם שממש אתמול, לרגל ציון יום השנה ל"מלחמת ששת הימים", נפתחו מסמכים שביניהם מודה רבין ז"ל בטעותו.
משם דלג לפרק העוסק במשה דיין ז"ל. בדגש על האירוע הקריטי בתולדות "הבית שלישי", זה שנערך ביום ששי טרם צום יום הכיפורים בלשכתה של ראשת הממשלה. שם בהתאמה "למטרת העל", דן ה "סמי קבינט", בבקשת הרמטכ"ל דדו והאלוף בני פלד ז"ל, לאשר לחייל האוויר לבצע "מכה מקדימה".
אכן קשה להטיל ספק בשיקול המדיני, הפעם בהתחייבות הממשלה לארה"ב שלו תפתח ראשונה באש. על-אף זאת סביר עד בטוח, כי חכמים ונבונים כמו
גולדה מאיר ודיין, היו משנים את דעתם מהקצה לקצה, נוכח ממדי השחיקה בדם ובדמים כפי שהתברר בדיעבד. הבעיה שממדים אלה לא עלו בדיון מהטעם הפשוט -
למטכ"ל ברשות דדו, לא היה שמץ של מושג באשר לחוסר מוכנות הגייסות למלחמה. למרות שאם היה נותן דעתו לנתונים, היה מבחין כי מאז כיבוש חצי האי סיני ב 67, נמנע המטכ"ל מקיומו של "נוהל קרב" להגנת סיני. תוכניות קרב גם אם היו לא הורדו לכוחות, וממלא לא בוצע ולו תרגיל הגנה אחד ויחיד. כך גם נמנע תכנון פרטני לניצול תוואי השטח, כל שכן לא בוצעו סיורי מפקדים להכרת זירת הלחימה.
מה גם שחצי שנה קודם לאותו דיון גורלי ערב יום כיפור, הציג דדו ביוזמתו לשר הביטחון ולראשת הממשלה, את מטרת המלחמה. וכלשונה, כמה לא מפתיע: למנוע מהאויב כל הישג קרקעי (בקווי התעלה), ולאחר מכן להעתיק את הלחימה לשטח האויב (דהיינו לצלוח את התעלה מערבה), ולהשמיד את האויב בשטחו. אלא מאי בדרכו חזרה לקריה שמח וצוהל לאחר שאושרה הצעתו, ולמרות שבמדינה מתוקנת, הממשלה היא האחת והיחידה הקובעת את מטרת המלחמה. דדו שכח ואולי לא הפנים כנדרש מראש מטה כללי, כי אישור ממשלה כמוהו כפקודה. דהיינו, אם היה מודע ליחסי כפוף לממונה, בכיר/ואו זוטר ככל שיהיה, היה עליו להניע מיד וביסודיות נוהלי קרב למימוש המטרה, וכל שנגזר ממנה - בהכנות להגנת סיני ורמת הגולן.
שתגיע לפרק העוסק בשמעון פרס, אנא התמקד במה שכונה "שיקום צה"ל" לאחר מלחמת יוה"כ. אומנם אין שם אש ותמרות עשן, וגם לא הרוגים ופצועים. אך כפי שתראה כולו רווי נזק.
זאת משום ההרגל המגונה בצה"ל, להימנע מהפקת לקחים הקשורים להפעלת הצבא כמכלול (להבדיל מהפקה עניינית בחיילות ובזרועות), כך שלמרות השקעות בסדרי גודל של מיליארדי דולרים ב"שיקום צה"ל". כל קלקולי מיוה"כ חזרו על עצמם וביתר חומרה, במלחמת "שלום הגליל".
משהגעת לפרקי "אריק ז"ל" בהקשר למלחמת של"ג, מן הסתם תזהה להיותה המלחמה הראשונה שבה נקבעו מטרותיה עוד בטרם, לרבות שינויים במטרות המשנה עוד במהלכה שכולן אושרו בממשלה. אלא שזו בניגוד לכל המלחמות שקדמו לה, הפכה משל"ג לסוגיה פוליטית. לא פלא שבסופה נשללה "מטרת על" כאילו לא הייתה, ובגין חסרונה מאז ועד היום נמנעת ישראל ממלחמה יזומה. וחמור מזה אף יותר, בהכנסת צה"ל כרכיב לגיטימי במשחק הבין מפלגתי.
בפרק המוקדש ל
משה ארנס, תבחין מן הסתם ב"עייפות החומר" ששררה במטכ"ל, פועל הצטברות הכשלים לכדי קבלתם "כמכת שמיים". מה שמצד אחד, אפשר לשר לכפות את הקמת מפח"ש (לימים זרוע היבשה). בעוד שמנגד, חובבנות המטכ"ל ובמיוחד אצל זה שעמד בראשו, הפכה את השר המוכשר לשותף בהקמת קווי מוצבים בלבנון, שכמותם (כקו בר לב בשעתו) היוו מימון עצמי להתשת כוחותינו.
אחרי ארנס דלג על אלו שבאו אחריו, ולו רק משום שרובם באו משורות צה"ל. מה שהבטיח את שימור החובבנות, ובמידה מסוימת אף את העצמת נזקיו, במישורי קבלת החלטות, כנחזה:
- בהימנעות המטכ"ל מהעמדת אלטרנטיבה, לשהייה המטופשת לאורך שבע עשרה שנים בלבנון.
- בהתעלמות המטכ"ל ערב הסכם אוסלו, לצורך בבנין כוח מיומן ומרתיע דיו, למניעת הפרתו.
- העדר מסד נתונים אמין שהביא לשיבוש החלטת הממשלה לצאת מלבנון. לכדי הפיכת נסיגה סדורה, למנוסה
מבישה.
- נתוני יכולת ווירטואליים שספק המטכ"ל לממשלה, כפי שנחזה ב"מלחמת לבנון השנייה".
ואחרון אחרון ולא חביב, גולם בנתוני חסר, שספק המטכ"ל לממשלה. מסד קבוע לתיקו שהושג: "בעופרת יצוקה", ב"עמוד ענן", ובמבצע צוק איתן.
התרבות השלטת בצה"ל לדורותיו: חשיבה סלקטיבית, חשיבה כמותית, ותרבות "הסמוך"
נרצה אם לאו, צה"ל חושב ופועל כפי שפעלו האבות המייסדים במלחמת העצמאות. בראיית היחידה כראש וכעיקר (הגישה הסלקטיבית), ובהתייחסות לממד הכמותי כתורה מסיני. אומנם קשה להתעלם מהתרומה החיובית שהושגה, כתוצאה ממתן דגש לתחום היחידתי. מה שהביא לאורך השנים, לתוצאות בקנה מידה עולמי. כמו חייל האוויר מפואר בהישגיו וכמותו לוחמי הים, חייל השריון שעל ראשו נזר בדמות טנק המרכבה, ואתם יחידות רגלים מיוחדות שהצטיינו במבצעים יוצאי דופן. אלא מאי, לשילוב ביניהם זה שהופך יחידות נפרדות לצבא של ממש, אין זכר מעשי זולת מלל מתמשך.
בד בבד לפגע הרע מקננת אצלנו "הגישה הכמותית", שמקורה איך לא, במלחמת העצמאות - משום חוסר בידע מקצועי ובאמצעים. על-אף השינויים שחלו בבנין הכוח, השתרשה הגישה הכמותית. וכאז, איש במטכ"ל לא נתן וגם לא נותן קמצוץ של דעת, לאיזון הנדרש לעת ההחלטות - בין הכמות (פלוגות, גדודים חטיבות אוגדות וזרועות), לבין מידת הכשרתם וממלא כשרותם המבצעית לתפקד במשולב. מה גם שאופני האימונים, נשארו לאורך השנים באותה מתכונת.
למרות שבכל המלחמות, בלט פער - בין התכנונים והתוכניות, לאופני יישומם בשדות הקרב.
ראה כאסמכתא, התייחסותו של האלוף ישראל טל ז"ל (אז סגן רמטכ"ל), לפער שבין ההלכה למעשה כפי שגולם במלחמת יוה"כ, וכך אמר:
"לסיכום אני רוצה להגיד ככה: כל המלחמה שלנו הייתה מלחמה מאולתרת מאל"ף עד ת"ו, ולא יצאנו מזה עד סוף המלחמה. זה הטיפין טיפין, יחידות לא אורגניות, מערכת לוגיסטית מאולתרת ותמיד ללא ריכוז כוח. מעולם לא הצלחנו לרכז את הכוח במלחמה".
אם לא די בנזקי הגישה הכמותית והסלקטיבית, עדיין ממתינות לעיונך עוד שתיים נוספות ההופכות למקשה אחת משום הזנתם ואף הזנייתם זו את זו.
ברשותך. לשם באור פשר הראשונה המוכרת כ"תרבות הסמוך", שמקורה בפלמ"ח, אין טוב מדברי
יצחק רבין ז"ל, כעולה מהרצאה שנתן לחניכי המכללה לביטחון לאומי (מרס 1992). בה קרא תגר (בלי דעת לאחריותו האישית) על קלקולי אותה מורשת, וממלא בצורך לסיכולה, וכך אמר:
"לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה - זהו צירוף שתי המילים "יהיה בסדר". צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא "בסדר": יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה"יהיה בסדר" מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה"יהיה בסדר", אותה טפיחת כתף חבר'מנית, אותה קריצת עין, אותו "סמוך עלי", הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה"חפיף" היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו-דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש"יהיה בסדר" פירושו שהרבה מאוד לא "בסדר".
את הסיבה לפגע השני, הנחזה כרשלנות בלתי נסבלת בעת הפקת לקחים. אפשר לייחס לפגע הקודם, וכסיבה לכל הפגעים שעלו עד כאן בנפרד וביחד. עקרו של זה. מאז מלחמת "ששת הימים" בואכה "צוק איתן" - כשלי המלחמות ודווקא המהותיים יותר, חוזרים על עצמם ממלחמה שהסתיימה בבאה אחריה, כנחזה:
- בתפקוד ירוד באיכותו כפגע רע של ממש, השולט במערכות הפיקוד והשליטה - ובראשם המטכ"ל.
- בכשל השילוב הבין זרועי והבין חיילי.
- בהעדר מודיעין טקטי במינון במקום ובזמן.
- כישלונן של מערכות התמך (לוגיסטיקה).
- עצירת רצף הלחימה עם רדת החמה, וחידושה ביום שלמחרת.
- והגרוע מכל. חסרונו של נוהל קרב ענייני, הופך את הבהיר לדלוח, כסיבה לירי כוחותינו זה על זה.
כדי מניעת בלבול, שתי הערות לסוגיית המודיעין והפו"ש:
הערה ראשונה - ההוכחות לסיכול המכשלה/ ואו לקיטון הבעיה, מושתתות על-כניסת אמצעים טכנולוגיים מרשימים באיכותם. כל שכן כאלה, שעמדו במבחן הלחימה (צוק איתן) ברצועת עזה. אלא מאי, רצועת עזה הנה חזית "קומפקטית" בממדיה, כך שאין לראותה כהוכחה חד-משמעית, לעת לחימה בזירות נוספות.
הערה שנייה - כמו במלחמות העבר, סביר כי חולשתם של מערכות הפו"ש במטכ"ל ובפיקוד המרחבי, תזיק כהרגלה לכוחות הלוחמים, ובכלל זה תקזז ביתרון הטמון באמצעים הטכנולוגיים.
כשר מנוסה הנך מודע למכלול רכיבי הביטחון הלאומי, כמו חינוך, צדק חברתי, ואיתנות כלכלית. כל שכן להיותם בחזקת אחים חורגים, לתקציב הביטחון. מה שמעמיד לידך הזדמנות למהפך לאומי, דהיינו, להקטין את נטל הביטחון בד-בבד להעצמת תפוקתו. לא בקסם שכולו לחש בחש סתמי, אלא בניצול מושכל של לקחי המלחמות הממתינים להפקה.
מאחר שכבר עמדת על כישוריהם של מפקדי צה"ל הבכירים, הנחזה באיכות אנושית מרשימה, נלווה לאומץ לב שאין בו מתום. אכן קשה עד בלתי אפשרי להטיל דופי באלה, זולת ההכרה:
כי הללו מונעים בתוואי פעולה שגוי. לכדי כך שהעוצמה המצויה בתחום אחריותם תשחק עוד ועוד - ככל שיהיו מוכשרים/אמיצים/ וחרוצים יותר.
על כן, בניגוד לקודמיך בתפקיד, עליך להפנים כי היום אין גורם בחלד זולתך, שחייב וגם יכול לנתב את הפיקוד הבכיר מהתוואי המזיק, לתוואי שיאפשר למצות במיטב את עוצמתו של צה"ל. דהיינו, כזה שיקרין לממשלה נתוני יכולת אמיתית להשגת הכרעה נקודתית, וממנה לשייר הרתעה של ממש.
אין לי ולו שמץ ספק, כי מבקריך בתקשורת יצביעו על היותך חובבן (רב"ט מיל'), כאסמכתא לפסילתו של כל מהלך בהקשר לבנין הכוח. מנגד, אם תיזום מהלך לאומי שכולו הפקת לקחים, ואם זה יבוצע באופן יסודי. דהיינו, יעסוק במה שקרה בכפיפה אחת ל-למה זה קרה, אזי תזכה פעמים: מחד-גיסא, תזכה לדימוי כ"רפורמטור סופר מקצועי", ומאידך-גיסא, ייווצר תוואי בדוק ומוסכם (כמקזז ביקורת) לאופני שדרוגו של צה"ל - מקבוצת תאגידי משנה (החיילות והזרועות) המתכנסת בחרום, לצבא של ממש אחוד ומיומן.