ממדינת ישראל לארץ ישראל - 50 שנות מאבק

בעלי פלוגתא העוינים את המפעל הציוני נותנים לאמור בהצהרת בלפור ובכתב המנדט "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל" פירוש מצמצם, לפיו הבית הלאומי יהיה ב ת ו ך ארץ ישראל ולא - ארץ ישראל כולה היא הבית הלאומי. כלומר, "הבית" יכול להיות גם חדר או חדרון, למשל מדינת תוכנית פיל שהשאירה ליהודים רק את השרון וחלק מן הגליל או המדינה של גבולות 67', שקמה מחוץ לירושלים ההיסטורית ומרבית ארץ התנ"ך. עם ישראל השלים עם הגבולות הללו ב-19 השנים של לית ברירה מ-1948 ועד ל-1967, כל עוד הקו הירוק היה, כהגדרתו, בהסכם רודוס ששם קץ למלחמת השחרור - קו של הפסקת אש, ולא גבול מוכר. רק לאחר ששת הימים, כשקו הפסקת האש זז אל הירדן, הועמד עם ישראל, לראשונה אחרי 1897 שנים, בפני האתגר להגשים הלכה למעשה את הפרשנות הציונית של הצהרת בלפור: ארץ ישראל כולה, המערבית לפחות, היא המדינה היהודית, כי המדינה והארץ חד הם. המתח הזה, בין מדינה וארץ, הוא הנושא הבוער בסדר היום הלאומי זה 49 שנים ומסרב לרדת מסדר היום: מה אנו מחפשים כאן? פיסת אדמה לפרוש עליה סוכה של מדינה עצמאית או את ארץ ישראל, הארץ המובטחת, ארץ הקודש, שיישובה הוא מצווה ומטרה לעצמה, כל עיר וכפר בתוכה, כל הר וגיא, כל תל חורבות. כמובן, גם אסכולת הריבונות תעדיף תמיד שהעצמאות הנכספת תקום בארץ ישראל, אבל לא בכל מחיר. גם אוגנדה, לפחות כשלב מעבר, באה בחשבון, ובוודאי - רק חלק מארץ ישראל, אם השליטה על כל הארץ יוצרת קשיים. לעומת זאת, נאמני א"י יילחמו קשה שההתיישבות היהודית תחסה תחת כנפי שלטון יהודי ריבוני, אולם היא אינה מותנית בכך. עובדה: כל שנות הגלות יהודים נאחזו בארץ, תחת כל שלטון שהוא. היום, כאשר פיסית כל הארץ נתונה בידי היהודים, לא כל שכן שהם מתעקשים גם על אותם חבלים בא"י שכל העולם רוצה לקחת מהם.

ללא היסוס

הנה מבחן שכל אחד יוכל לנסות על עצמו: שתי אניות עוגנות בנמל זר, האחת מזמינה את היהודי להפליג לארץ ישראל הנתונה לשלטון טורקי ובשנייה ניתן להגיע למדינה יהודית בקפריסין: על איזו אונייה תעלו? גילוי נאות: לו עמדה בפניי הברירה הזאת, הייתי בוחר ללא היסוס בארץ ישראל. ריבונות יהודית בחוץ לארץ מעניינת אותי פחות. זכינו, ואין אנו עומדים, חלילה, בפני בחירה אכזרית כזאת, אולם בזעיר אנפין, בכל הנוגע לחלקי א"י שמחוץ לקו הירוק, המשל הנ"ל משקף מציאות. ה-15 במאי 1948 הוא חג העצמאות וחגה של הארץ שבפנים הקו הירוק. בשטח הזה התגשם האידיאל הכפול: גם בנינו את הכלים הממלכתיים של מדינה וגם יישבנו חלקי ארץ ישראל וקיבצנו גלויות לתוכם. ובכל זאת, החידוש הגדול היה בזכיית היהודים בעצמאות, "לאחר 2000 שנה". זה מה שהוציא אותנו לרקוד ברחובות בכ"ט בנובמבר 47' וב-15 למאי 48', ולמרות שב-19 השנים עד ל-6 הימים חוללנו כאן פלאים בבניין הארץ ובקיבוץ הגלויות, השנים הללו עמדו בסימן המדינה ולא הארץ. ארץ ישראל נעלמה כמעט גם מן השפה. אפילו מזג האוויר נרשם "במדינה". עם הקמת המדינה הסתיים כביכול העידן החלוצי. "דור הפלמ"ח", שדימם מן המלחמות, שם את הציונות בין מירכאות, החליף ציונות בציניות. קריאת בן-גוריון לנוער להיחלץ ליישוב הנגב ולקליטת העלייה לא זכתה להד למרות הדוגמה האישית שנתן מצריפו בשדה בוקר. ערב מלחמת 67', העם שהיה נתון במרה שחורה ("מי האחרון שיכבה את האור בנמל התעופה לוד?") אומנם יצא בהתלהבות למלחמה להגן על המדינה מהשמדה, אך לשירים "נאצר מחכה לרבין" לא הייתה כל בשורה.

מעגל חיים

עם ישראל עבר בדרכו הארוכה משברים יותר קשים, ובהם כאלה שנראו סופניים. זה היה גם גורל האימפריות הגדולות, שכולן קמלו אחרי פריחתן. רק היהדות, כשתם עידן הבית הראשון, חוללה בעצמה שינוי פנימי שפתח מעגל חדש. ומשחרב גם המקדש השני, זכה העם להחייאה מבית הכנסת ומבית המדרש. קרוב יותר לזמננו מילאה החסידות פונקציה דומה ואחריה באה הציונות בלבוש מודרני ופתחה ליהדות שהשמדה והתבוללות איימו לכלותה, מעגל חיים חדש בארץ ישראל. המעגל הזה נסגר ב-19 השנים הראשונות של המדינה, בהן נבנתה הארץ וקובצו הגלויות, ובכל זאת הרוח יצאה מהמפרשים. ואז, פתאום וללא כל כוונה מצאו את עצמם יהודי ישראל בהר-הבית וליד הכותל המערבי, במערת המכפלה ובקבר רחל, בגבעון, בענתות ובשילה, בהר גריזים ובהר עיבל ובאותו הרגע קרה משהו: עמוק בתוך נפשם נבקעו מעיינות חתומים של ערגה לנופי התנ'ך ולמורשתם, והאוזניים שהיו חרשות שמעו את משק כנפי ההיסטוריה. וראו זה פלא: עם ישראל פתח מעגל חיים חדש, על עידן המדינה נוסף עידן הארץ ומצברים של אמונה ומסירות הנפש, שבלעדיהם אי-אפשר לשרוד כאן בכל גבולות שהם, נתמלאו מחדש. מפעל ההתנחלות הוא תופעה יחידאית משום שצמח מלמטה. כאן לא היה בן-גוריון שיקרא לנוער הקריאה הייתה ספונטאנית והיא באה מבפנים. התופעה הזאת מרהיבה ביופייה החברתי ובערכיה הדמוקרטיים והיא שפתחה לעם ישראל עולם רוחני עתיק-חדש שממנו הוא ניזון זה כמעט 50 שנה. זה גם יובל הצלתה הפיסית של "הבועה התל אביבית", שלא היה לה סיכויי מול תותחי וטילי אויב מוצבים במרחק אפס, בהרי השומרון. אלא, שלא רק הישרדות פיסית יש כאן, כי אם בראש וראשונה התחדשות נפשית גדולה, בהשראת המפגש המחודש, הקסום, עם ארץ ישראל.