"הבו לנו מהלך מדיני!", זועקים, תובעים דוברי השמאל מכל הגגות. "אם לא יהיה מהלך מדיני", מאיימים עלינו ישראלים טובים (ותמימים), "תהיה היום/מחר (מחק את המיותר) התפרצות אלימה שלא נוכל לעמוד בה, שאירופה תתרחק מאתנו סופית, תנקוט נגדנו בסנקציות..."
לתזמורת המשותפת הישראלית פלשתינית מימי ראשית ירח הדבש, המוזר, לכאורה, עם ערפאת, הגיעו לישראל כבר אז, צלילים צורמים. התבטאויות לא נוחות שלו ושל בכירים אחרים. אולם רק האוזניים החשדניות במיוחד, בעיקר מקרב חוגי הימין, ולפחות אלה שרצו להקשיב, קלטו אותן. הרוב היה שרוי אז באופוריה.
הסכם אוסלו ותקשורת מתוזמרת היטב, יצרו אווירה שלא הותירה מקום לספקות "מיותרים".
לספקנים הללו עזרו דברים "שטופטפו" מסביבתו המיידית של עראפאת ומאוחר יותר מזו של יורשו, מחמוד עבאס. צריך היה רק להטות אוזן. הראיס הראשון השיב מספר פעמים למקורביו, לאלה שאמרו לו כי לשם שלום עם ישראל הוא ייאלץ לרדת מהפוזה המשיחית שלו, ובמיוחד מהטענה לזכות השיבה, שהוא איננו מרפה ממנה. הוא היה אומר למקורבים: "אתם סבורים שיש לי עניין בביוב של רמאללה"?
הסיסמה של שתי מדינות לשני עמים הכתה בשכרון מתוק את ישראל העייפה: "הנה מגיע השלום". אמרו הישראלים איש לרעהו. בישראל לא רצו להקשיב להערות האגביות של ערפאת למקורביו, הגם שהן היו אלה שהצביעו נכונה על מחשבותיו האמיתיות.
כאשר החליף מחמוד עבאס את ערפאת, השתכלל דפוס התנהגות זה. האיש לא חזר לשולחן הדיונים כאשר הגיעה עת הסיכומים. הדבר בלט במיוחד בעת שיחותיו עם אולמרט, שהציע ויתורים מופלגים לאבו מאזן. בין היתר היה רה"מ דאז מוכן להכיר באופן עקרוני בזכות השיבה (למספר מוגבל של "פליטים".
חיים רמון, שניהל מו"מ מקביל, לא ידוע בהרשאת מי, הסכים שישראל תקלוט 100,000 פליטים, ללא כל התייחסות לפליטים שנקלטו במסגרת של איחוד משפחות במהלך השנים - כ-200,000 איש). בימים האחרונים דלפו ידיעות על מו"מ דומה שהתנהל בין הרצוג לבין אבו מאזן ושלפיו הרצוג הציע לבן שיחו החזרת 100% מהשטח ששוחרר במלחמת ששת הימים, אולם אבו מאזן סרב לקבל את ההצעה משום שלא הניחה את דעתו לגבי זכות השיבה... כאמור מחמוד עבאס "נענה" להצעות הנדיבות של אולמרט, בדרך מקורית. האיש פשוט לא הגיע אל שולחן הדיונים לסיכום הסופי ולחתימה...
אדמה כבושה
ביום העצמאות האחרון, נאמר בטלוויזיה הרשמית של הרש"פ על-ידי מנחה: (ציטוט): "היום, לפני 64 שנים, הכנופיות הציוניות הישראליות ביצעו את פעולות הגירוש הרחבות ביותר כנגד בני עמנו,
באדמות הכבושות בשנת 84". כאן מופיעה הגדרה חדשה לגבי מלחמת השחרור ב-1948. עתה גם האדמות הללו ששוחררו על-ידי צה"ל, משום שמדינות ערב לא הכירו בהחלטת האו"ם ופלשו לישראל, הן בחזקת אדמות כבושות. שימו לב!
והנה גם בפוסט לתושבי הרצועה שהופץ לפני כחודש, כתב אבו מאזן: "
אדמתנו כבושה ולא שטח שנוי במחלוקת, והדבר נכון לגבי כל השטחים שישראל כבשה לפני יוני 1967", כך קובע יו"ר הרשות הפלשתינית, בדף הפייסבוק שלו.
את הציטוט מציג העיתון הרשמי של הרש"פ בדברים המובאים ומתורגמים בידי ארגון 'מבט לתקשורת הפלשתינית'. את 'הדברים כתב כאמור אבו מאזן. במסגרת מכתב שפרסם לתושבי עזה. אבו מאזן כותב עוד במכתבו: "ההכרה [במדינת פלשתין באו"ם] לא תשחרר את האדמה ביום שלמחרת, אך היא תוכיח את צדקתנו שאדמתנו כבושה ולא שטח שנוי במחלוקת, והדבר נכון לגבי כל השטחים שישראל כבשה
לפני יוני 1967" (ההדגשה שלי, מ.ל.).
גם מסמך של ד"ר סאיב עריקאת ממחיש פעם נוספת, כי אין פני הרשות הפלשתינית להסדר שלום עם ישראל על בסיס של פשרה היסטורית, אלא ליישום שלב נוסף בתוכנית השלבים של אש"ף, המבוססת על שילוב של טרור ופעילות דיפלומטית מול הקהילה הבינלאומית. כל זאת כדי להביא את ישראל לנסיגה ללא תנאי לגבולות 67′,
ומשם להמשיך מעמדה משופרת את המאבק נגד ישראל.
יהונתן דחוח הלוי (חוקר בכיר לענייני מזרח תיכון ואיסלאם רדיקלי במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה (ומייסד ושותף בחברת אוריינט ריסרצ' גרופ), חושף אף הוא טקטיקה ישנה חדשה זו של הפלשתינים. במאמר שפירסם הוא מתייחס לנייר עמדה שכתב ד"ר סאיב עריקאת, חבר הוועד הפועל של אשף, וראש צוות המו"מ המדיני, ובו הוא מתייחס או חושף את אסטרטגית השלבים לחיסול ישראל המסמך כולל שורה של המלצות עבור הנשיא הפלשתיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) וההנהגה הפלשתינית. מסמך זה, כקודמיו, שזכו לאוזן קשבת בהנהגה הפלשתינית, חושף את האסטרטגיה הפלשתינית המוצעת למאבק מדיני עם ישראל, בין הקווים העיקריים המצויינים בו נאמר גם:
פעולה אגרסיבית
"בלתי אפשרי לקבל את המשך המצב כפי שהוא, ובפרט לאחר הקמת הממשלה הישראלית הקיצונית בישראל בתולדות ישראל, ומתוך התחשבות בהפצעת השחר של הרשימה הערבית בבחירות ב’פנים’ [ישראל] שבא לידי ביטוי בהסכם עם הגושים [הפוליטיים] הערביים להקים את הרשימה הערבית המאוחדת, וההשלכות החיוביות של הדבר בעתיד".
כאן רומז עריקאת למעורבות רבה של הפלשתינים בהליכי הקמתה של הרשימה הערבית המאוחדת בראשות
איימן עודה, בתוככי ישראל. לאמירה הזו חשיבות רבה מאוד משום שהיא מבטאת מגמה מתחזקת בהתנהלות הפלשתינית. ועל כך דיבר גם
אהוד יערי: " הם (הפלשתינים) אומרים עכשיו לא למדינונת פלשתינית בחסות ישראל". הפרשנים הללו מאתרים מגמה ברורה. שבין הישגיה בעתיד, ניתן יהיה למנות איחוד בין הפלגים השונים של הפלשתינים, משני עבריו של הקו הירוק לשעבר. ומדוע? רק תשובה אחת לשאלה זו: מדינה פלשתינית מהירדן ועד לים התיכון... לאחר שמדינת ישראל תופל באמצעים פוליטיים (שלילת לגיטימציה, חרמות כלכליות ותרבותיות, החרפת המלחמה ע"י ארגונים חוץ פרלמנטריים וע"י ארגוני השמאל בארץ ובעולם, גם הידוק הקשרים הפוליטיים והכלכליים בין מדינות במערב אירופה, הרשות הפלשתינית וארגונים המופעלים על-ידי ערביי ישראל וקרנות במימון חוץ.
בישראל עדיין לא הפנימו את שינוי המגמה העמוק הזה במדיניות הפלשתינים. בין אם אלה שבחוץ ובין אם אלה שבפנים, שגם הם מגדירים את עצמם כפלשתינים (בישראל). טרם הובן שמתחייב שידוד מערכות עמוק מאד, הגדרת תוכנית פעולה מדינית אגרסיבית ושינוי דרמטי במדיניות ההסברה כלפי הפלשתינים וכלפי מערב אירופה. כל אלה הם בין האמצעים המיידיים שעלינו לנקוט בהן בטרם תאבד ישראל עמדות חיוניות חשובות במאבק על קיומה.
